ג.ר.ר. טולקין
- מיכל הולר
- 13 בינו׳ 2022
- זמן קריאה 25 דקות
אדם עולם ביוגרפיות 2019
ניתוח הביוגרפיה של יוצר ההוביט ושר הטבעות
אינני זוכרת איך הגיע לידיי ספרו של טולקין, ההוביט, אך לראשונה פגשתי בו בנוסח שתורגם לעברית על ידי טייסי חיל האוויר שנשבו בשבי המצרי, בכלא עבאסייה, בשנים 1970-1973. וכך היה כתוב על גב הספר: "באחד הימים, כשמונה חדשים לאחר הנפילה בשבי, קיבל טייס חיל האוויר השבוי מאחיו, ששהה אז בארה"ב, ספר בכריכה רכה ובו סיפור קורותיו של יצור מוזר וחביב, שוחר שלום וחיים טובים ונוחים, שנקלע כמעט בעל-כורחו להרפתקאות מסמרות שיער במלחמה למען עולם שלו וירוק יותר."
הוקסמתי מהעושר הרב של הדימויים ועולם חדש ומדהים נפתח בפניי. לא זכור לי ספר עם תיאורים חיים ועשירים כל כך החודרים לנפש באופן כזה ומעוררים בה משהו חדש. הדמויות האנושיות והאנושיות למחצה היו אהובות על מי שכתב אותן ולכן גם עליי - הקוראת. וכל העת חשבתי על אותם טייסים שנשארו אנונימיים, ועל ימיהם בשבי עם ספר שכזה, שבוודאי הציל אותם.
ההרפתקה מתחילה
יצורי הארץ התיכונה מתרגשים עת חברם משכבר הימים עושה את הכנותיו האחרונות כדי להתגשם בעולם ולהביא את סיפורם
"לעולם לא שכח בילבו כיצד החליקו, לאור הדמדומים, במורד הנתיב העקלקל לתוך העמק הסודי של רִיווֶנדֶל. האוויר שנעשה חמים ככל שהנמיכו, וריח האורנים גרמו לו לנמנם, ומדי פעם היה ראשו המתנדנד, כמעט ומפילו מהפוני, כשאפו מקיש בעורפו השעיר. רוחם התרוממה ככל שהנמיכו. האורנים התחלפו באשורים ואלונים, והרגשת נוחות וחמימות ירדה עליהם באור בין הערביים.[1]
בשלהי המאה ה-19 הפליגה מייבל סאפילד בת העשרים ואחת לדרום אפריקה כדי להתחתן שם עם ארתור רעואל טולקין המבוגר ממנה בשלוש-עשרה שנים. שניהם היו מבירמינגהם.
את הצעת הנישואין קיבלה מארתור בהיותה בת שמונה-עשרה, אך אביה לא הסכים שתתחתן צעירה כל כך ולכן חיכו עד שתגיע לגיל עשרים ואחת. בינתיים התכתבו בסתר ונפגשו במסיבות משפחתיות שבהן הגניבו מבטים ובני משפחה ניגנו בפסנתר "טולקין". את המכתבים האסורים העבירה אחותה הקטנה ג'יין.
משפחת טולקין הייתה משפחת מוזיקאים ויצרני פסנתרים ושעונים בשם "טולקין", אך אביו של ארתור פשט את הרגל והם נאלצו למכור את החברה. ארתור שאף לפתח קריירה של בנקאי בבנק "לוידס", אבל הקידום בבירמינגהם היה איטי וההכנסה לא הספיקה כדי לקיים משפחה. לכן, שנה לאחר אירוסיהם הפליג ארתור לדרום אפריקה, שם פרחו תעשיות הזהב והיהלומים, ובעקבותיהן גם עסקי הבנקאות. הוא מונה להיות מנהל של הסניף החשוב בבלומפונטיין (Bloemfontein) - עיר חדשה יחסית, שבה עדיין לא נטעו עצים והרוח מכה בתריסים ומייללת ללא הרף. לעיניים מערביות כשל הטולקינים נראה האזור כולו כשממה פראית. חיה שם קהילה מעורבת של הולנדים, גרמנים ואנגלים, השפה הרשמית הייתה הולנדית, והזוג הצעיר קיבל בית בן שתי קומות עם משרתים. בקומת הרחוב שכן סניף הבנק, כחלק מהבית.
ג'ון סאפילד, אביה של מייבל, היה אף הוא בעל עסק בבירמינגהם, וגם הוא פשט את הרגל. העוני שלו גרם לו להיות אף גאה יותר בשושלת שלו - דורות רבים של מה שהאנגלים מכנים "Midland Family" - משפחה ששורשיה באזור מידְלַנְד. הטולקינים, לעומתם, היו במקורם מהגרים מגרמניה. אבותיו של ג'ון היו יצרני צלחות מעוטרות וחרוטות והכישרון האומנותי, שעבר במשפחה לאורך הדורות, הגיע גם אל מייבל. מאביה רכשה את רזי ציור אותיות ובתורה העבירה את הידע לבנה הראשון, גיבור סיפורנו — שעומד להיכנס לעלילה ברגעים אלה. ואכן, אם נתבונן בעיני רוחנו נוכל לראות בשלב זה של האירועים כיצד יצורי הארץ התיכונה מתרגשים עת חברם משכבר הימים עושה את הכנותיו האחרונות כדי להתגשם בעולם ולהביא את סיפורם.
ארתור רעואל טולקין ומייבל סאפילד נישאו ב-16.4.1891, ותשעה חודשים מאוחר יותר, ב-3.1.1892, נולד בדרום אפריקה בנם הראשון, ג'ון רונלד רעואל לבית טולקין, שכּוּנה רונלד. טולקין הגיע למשפחה מוזיקלית מצידה האחד ובעלת כישרון לציור מצידה השני, וניחן ברגישות לצלילי שפה ולצורת אותיות. כשאך למד ללכת נטע אביו בגינה גפנים ועצים, שהיו כה חסרים בשכונה, וטולקין הקטן עזר לו. נראה שכאן נבטה בליבו אהבתו לעצים, אשר מצאה את ביטויה, למשל, ב"אֶנטִים" — העצים המהלכים בשר הטבעות, ובאהבתו לציור עצים.
ב-17.2.1894 נולד אחיו הצעיר של טולקין, הילרי ארתור רעואל, וכונה הילרי.
הדרך חזרה ופרידה
מעצם היותו חסר שורשים, אהב טולקין לשמוע על כור מחצבתו
אמו של טולקין, שלא יכלה לשאת את הגעגועים לאנגליה ואת תנאי האקלים של דרום אפריקה, התארגנה להפליג עם הבנים לביקור מולדת. לצערה ולצערו של בעלה, הוא לא יכול היה להצטרף אליהם, משום שהייתה תחרות גבוהה על תפקידו בבנק והוא חשש לאבד את המשרה. כחצי שנה לאחר הפלגתם חלה אביו, נפטר ונקבר בדרום אפריקה. טולקין היה אז בן ארבע.
עשרות שנים מאוחר יותר כתב טולקין את סצנת הפרידה בין בילבו לבין טוּרין בשכבו על ערש דווי:
"אמר טורין בחיוך עצוב: 'יש בך יותר מן הטוב מאשר אתה יודע, בן המערב העדין. מעט אומץ לב, מעט חוכמה — הכול מעורב במידה. אם רבים יותר מאתנו היו מעריכים אוכל, שמחה ושיר יותר מאשר זהב-אוצרות — יכול היה העולם להיות עליז יותר. ברם, עצוב או עליז, חייב אני לעזוב עתה. להתראות.' אז פנה בילבו הצידה והתיישב לו לבדו, מכורבל בשמיכה ובכה עד שהאדימו עיניו וקולו הצריד.[2]
כמו טורין, שחי ומת במרדף אחר אוצרות-זהב, היגר האב לדרום אפריקה ברדיפה אחר המטבע הנוצץ. טולקין, שהתאבל על אביו, שאותו לא הספיק להכיר וגם לא להיפרד ממנו, היה בוודאי שמח לצאת איתו לכמה הרפתקאות משותפות וכן להזדמנות להיפרד.
כאן החלו שנות נדודיו של טולקין הקטן. בשל קשייה הכלכליים של אמו, שהתפרנסה מהכנסה זעומה (רווחים מהשקעות שעשה אביו לפני מותו), נאלצה לעבור דירה לעתים תכופות. עד שהגיע טולקין לגיל שתים-עשרה החליפו בני המשפחה את מקום מגוריהם חמש פעמים, והוא עצמו עבר במהלך חייו קרוב לשלושים בתים (מבלי לספור את שלוש שנות נדודיו במלחמה).
מעצם היותו חסר שורשים, אהב טולקין לשמוע על כור מחצבתו מצד אמו — העיירה איבשם (Evesham) במחוז ווסטרשייר, שבחבל ארץ מידְלַנְד המערבית, שם חיו דורות רבים. על מקומות אלה כתב טולקין: "כל פינה במחוז זה (אם יפה הוא או מכוער) הוא הבית שלי יותר מכל מקום אחר בעולם."[3]
החיים תחת הגבעה — [4]Bag-End
מקום ילדותו המאושרת
לבסוף מצאה מייבל מקום זול מחוץ לעיר לה ולילדים, מול טחנת הקמח הציורית "Sarehole Mill" בבירמינגהם. טולקין היה בן ארבע וחצי, והמעבר השפיע עליו עמוקות. בדיוק בגיל שבו החל דמיונו להתפתח, מצא עצמו בכפר אנגלי ציורי, עם שדות ירוקים, נחל זורם וטחנת קמח עתיקה גבוהת ארובה. שם הם חיו ארבע שנים טובות ואהובות.
בתיאור ארץ ההוביטים[5] "הפלך", ניתן לזהות את תווי המקום הזה — מקום ילדותו המאושרת.
כשהיה טולקין בן ארבעים ואחת חזר לביקור בנוף ילדותו, והזדעזע מההרס שהביאה הקִדמה למחוז האהוב. "חשתי כאב חד לראות איך "הול גרין" (Hall Green, השכונה בה חי) הפכה לנתיבי רכבת בשכונה חסרת משמעות, ומה שנותר מארץ ילדותי האהובה, ושער הבית שלנו — נמצא בלב לבם של ים בניינים העשויים לבנים אדומות. אמנם טחנת הקמח נותרה במקומה, אך כל אותם מקומות בהם רצנו ושיחקנו הפכו לכבישים, צמתים ומסילות רכבת. זוהי סכנת נפשות לחצות אותם. כולי קנאה באלה אשר ימי ילדותם היקרים לא סבלו מאלימות אוּרבָּנית מכוערת שכזו."[6]
האֵם לימדה וחינכה את ילדיה, וטולקין, שהיה תלמיד טוב, ידע לקרוא כבר בגיל ארבע, וגם למד לכתוב אותיות מעוטרות כמיטב המסורת המשפחתית. המקצוע האהוב עליו היה לימוד שפות, וכאן, יותר מאשר המובן, עניינו אותו צלילי המילים וצורתן. אמו שראתה עד כמה יש לו כישרון לשפות, לימדה אותו גם צרפתית, אך הוא נמשך בעיקר לאנגלית וללטינית — שפה שמאוד אהב.
לטולקין היה כישרון ניכר לציור עצים ונופים, ואמו העשירה את הידע הזה בלימודי בוטניקה. גם כאן התעניין טולקין בצורה וברגש שמעורר בו הצמח, יותר מאשר במידע הבוטני. בעיקר אהב לטפס על עצים ולהיות בסביבתם, הוא אפילו דיבר אליהם.
טולקין הילד לא אהב את אגדות אנדרסן ולא את אליס בארץ הפלאות. הוא העדיף את סיפורי האינדיאנים אדומי העור באמריקה, וחלם לירות בחץ וקשת. משכו אותו סיפורים על ארצות מסתוריות ועל יצורים קסומים, ובמיוחד הספר האדום (The Red Fairy Book) של אנדרו לאנג. הסיפור האהוב עליו ביותר בקובץ היה על סיגורד שחיסל את הדרקון פַפְניר (Fafnir) — מעשייה שמקורה במיתולוגיה הנורדית.
"השתוקקתי מאוד לפגוש דרקונים," כתב. "כמובן, אני בגופי השברירי, לא רציתי אותם בשכונה שלי... אלא שעולם שבו מתקיים הדרקון פַפְניר, ולו רק בדמיון, היה עשיר ויפה יותר, למרות הסכנה.[7]
כשהיה בן שבע החל לחבר בעצמו סיפור על דרקון. הוא נתן לאמו לקרוא את הסיפור, אך היא לא התייחסה לתוכן אלא רק העירה על המבנה התחבירי השגוי ואמרה לו שיש לתקן את המשפט: "דרקון מופלא ירוק" ל-"דרקון ירוק מופלא". מאז ולמשך שנים רבות הפסיק טולקין לכתוב סיפורים והתעניין בשפות בלבד.
אירוע דומה, אגב, התרחש בהיותו קצין במלחמת העולם הראשונה: טולקין הגיש כוס מים לשבוי גרמני ודיבר אתו בגרמנית. השבוי בתגובה, העיר לו ותיקן את ההיגוי השגוי.
חודש יוני קורא להרפתקאות
"ארורה עבודת הפריצה וכל הקשור בה"
לטולקין היה חלום חוזר:[8] גל אימתני מתקדם לקראתו מעל לעצים ולשדות, מאיים להציף ולהטביע אותו ואת כל סביבתו. לפעמים הגיע הגל משום מקום ולפעמים מתוך ים שקט. הסיוט חזר על עצמו במשך שנות ילדותו.
בשלב מאוחר יותר פירש טולקין את החלום כשקיעתה של אטלנטיס, כפי שכתב בסיפורים שלו, אך לאור הניתוח הביוגרפי שעשיתי, נראה לי שמדובר בהצפה של הדמיון שלו עצמו — בסיפורים ובישויות אלמנטריות שהופיעו בדמיונו, ואיימו לשטוף ולסחוף אותו מתוך שגרת חייו.
בהיותו בן שמונה, בחודש יוני 1900, המירה אמו את דתה לנוצרית קתולית (במקום האנגליקנית אליה הייתה שייכת). היא עשתה זאת יחד עם אחותה הצעירה ג'יין — זו שהגניבה את המכתבים האסורים בינה לבין ארוסה.
מעניין שחודש יוני הפך בסיפוריו של טולקין לזמן שבו יוצאים ההוביטים למסעות, זמן שבו יוצאים מאזור הנוחות לעבר הרפתקאות סוערות ומסוכנות. כך גם בהוביט וגם בשר הטבעות. וגם, להבדיל, המלחמה במורדור פורצת בחודש יוני.
משמעות המעשה של אמו היה נידוי מהמשפחה המורחבת, אשר גרם למחסור כלכלי גדול עוד יותר. קרובי משפחתה של מייבל, שתמכו עד אז בה ובילדים, גם אם במעט, הפסיקו כעת לחלוטין את המימון כאות מחאה. למרות הקשיים שהערימו עליה, דבקה אמו באמונתה והחלה לחנך את הילדים על פי הכנסייה הקתולית. בנסיבות האלו נאלצו לעזוב את הכפר הציורי ולעקור לעיר, שם חלו הילדים, בעיקר טולקין, לעתים קרובות.
"'לחשוב שעוד מעט יוני', רטן בילבו בהתנהלו מאחור, תוך התזת מים, בשביל בוצי ומלא שלוליות. זה היה לאחר שעת התה והשמיים המטירו מאז הבוקר, מצנפתו דלפה לתוך עיניו ואדרתו הייתה ספוגה מים. גם הפוני היה עייף וכשל על אבנים במשעול, האחרים היו זעופים מדי מכדי לדבר או לשיר. 'אני בטוח שהגשם חדר לבגדים היבשים ולשקי המזון' חשב בילבו, 'ארורה עבודת הפריצה וכל הקשור בה. הלוואי הייתי בבית ליד האח, כשהקומקום על האש מתחיל לשרוק'. לא הייתה זו הפעם האחרונה שהוא ייחל לכך...[9]
במלחמה, שוב בחודש יוני, איבד טולקין את כל הציוד שלו ונותר חסר כול. "טולקין הגיע לקאלֶה[10] ב-6 ביוני ונלקח למחנה," מספר קרפנטר, הביוגרף שלו. "איכשהו במהלך המסע הצבאי, כל הציוד שלו אבד: מיטת-מחנה, מזרון, שק שינה, מגפיים נוספות, מעמד לרחצה, כל אשר בחר בקפידה ורכש במיטב כספו נעלם מבלי להשאיר זכר, וכך נותר הוא מתחנן שישאילו לו, עד שיכול היה לרכוש ציוד חדש."[11]
"'אבל...' אמר בילבו. 'אין זמן לזה' האיץ בו הקוסם. 'אבל...' אמר בילבו שוב. 'אין פנאי גם לזה. צא לדרך!' עד אחרית ימיו לא הבין בילבו כיצד מצא עצמו בחוץ, ללא כובע, מטה הליכה או כסף, או כל דבר אחר שנהג לקחת בצאתו.[12]
גיל 12 - ההוביט והפיצול
"למעשה, אני הוביט. אני אוהב עצים, גינות ואדמת כפר לא מתועשת; אני מעשן מקטרת, ואוהב אוכל פשוט"
כשהיה טולקין בן שתים-עשרה נפטרה אמו ממחלת הסכרת. המום מִמותה, העמיק הילד באמונתו הקתולית כדי להמשיך את המורשת שלה, וכן בלימוד שפות, שהנחילה לו מגיל צעיר.
תקופה קצרה לפני מותה סידר להם הכומר מורגן מגורים בבית הבראה לכמרים, שם קיבלו חדר שינה וחדר מגורים קטן. אשתו של הדוור המקומי בישלה את ארוחותיהם. הכומר מורגן נהג לבקר אותם לעתים קרובות, יושב בשקט ומעשן במקטרתו הארוכה. במקטרת שכזו הפריחו בילבו וגנדאלף טבעות עשן, ובשכמותה עישן טולקין עצמו בבגרותו.
"בגיל 12 נוצר הפיצול השני," כותבת אורנה בן דור, "במקום מגע וידיעה בלתי אמצעיים של עולם הרוח, מופיעה האמונה. אמונה נדרשת רק במקום שבו כבר חל פיצול, במקום שהאדם כבר לא מרגיש את עצמו כחלק מההרמוניה של ישויות הרוח. עם שלב ההתנתקות מתחושת האחדות עם הרוח, וההפיכה לישות ארצית, מתחיל המסע להגדרה עצמית. זאת אומרת, הגדרת הזהות העצמית כישות ארצית. את המגע הישיר עם כוחות הרוח מחליפה האמונה באל מופשט, ואת תחושת ההרמוניה עם העולם מחליף המסע למציאת העצמי."[13]
מילים אלו יכולות להסביר את השינויים שעבר טולקין בגיל הזה. מאז התייתם מאמו, השתנה הנער ונראה כאילו החזיק בקרבו שתי ישויות. ישות אחת שהמשיכה על פי טבעו הקודם: בעל תשוקה עזה לחיים ונטול אחריות, אוהב לשוחח ונהנה מפעילות פיזית (הוא היה שחקן רוגבי), בעל חוש הומור וחברותי — בקיצור, הוביט במצבו הטבעי והנינוח. אך כעת הצטרפה אליו ישות אחרת של אדם מכונס בעצמו, שבאה לידי ביטוי ביומנים ובמכתבים שכתב. ישות זו הייתה שרויה בעצב וביגון עמוקים.
"למעשה, אני הוביט, בדיוק כמוהו מלבד הגובה. אני אוהב עצים, גינות ואדמת כפר לא מתועשת; אני מעשן מקטרת, ואוהב אוכל פשוט, אך שונא אוכל צרפתי; אני אוהב ללבוש בימי חול אפודה מעוטרת. אני מאוד אוהב פטריות (שאוספים מהשדה); יש לי חוש הומור פשוט (ואפילו אלה שמעריכים אותי, רואים בו טרחנות לשמה); אני הולך לישון מאוחר וקם מאוחר (כאשר מתאפשר לי). אינני מרבה בנסיעות.[14]
בצוואתה מינתה אמו של טולקין את הכומר פרנסיס חבייר מורגן ללוות ולחנך את שני ילדיה. בחירה נכונה, כפי שהתברר, משום שהוא היה אדם חם, נדיב, וגם דאג להם כלכלית. נאמן לתפקידו, חיפש להם הכומר מורגן בית אצל קרוביהם, אך כולם רצו להוציא אותם מהכנסייה הקתולית ולהעבירם לפרוטסטנטית. כולם, מלבד דודה אחת שהיתה חילונית, ולכן לא היה לה אכפת שיישארו בדתם. היא גרה בבירמינגהם ליד הכנסייה של הכומר מורגן, והיה לה חדר בשביל הילדים. זו היתה דירה חשוכה בעיר, וטולקין, יחד עם געגועיו לאמו, התגעגע למרחבים הירוקים.
תשע שנים לאחר מותה, אמר טולקין באזכרתה: "אמי היקרה הייתה צדקת קדושה, ולא כל אדם זוכה מאלוהים למתנה כזו גדולה כמו שאחי ואני קיבלנו: אמא שהייתה מוכנה למות בעבודה וייסורים למען האמונה שלנו ולמען גורלנו."[15]
הדודה הייתה אלמנה ללא ילדים משלה, לא הראתה חיבה לילדים, ואף לא הבינה את מצבם. יום אחד נכנס טולקין למטבח, וגילה לזוועתו שהדודה שרפה את כל כתביה ומכתביה של אמו. היא מעולם לא העלתה בדעתה שטולקין ירצה לשמור אותם.
לוּתְ'יֵן ובֶּרֶן: אהבה גדולה מהחיים
"אור כוכבים מגג-רקיע"
בהיות טולקין בן שש-עשרה ואחיו הילרי בן חמש-עשרה, הבין הכומר מורגן שהנערים אומללים במקום מגוריהם ולכן העביר אותם לדירה אחרת, בבעלותה של אישה שהתפרנסה מהשכרת חדרים. הטולקינים גרו בקומה העליונה, ובתחתונה גרה אדית בראט, יתומה צעירה, שהייתה מבוגרת מרונלד בשלוש שנים. בין השניים נרקמו קשרי ידידות ולאחר מכן אהבה.
בשר הטבעות שר ומספר הפסען לחברי אחוות הטבעת את סיפורם של בֶּרֶן בֶּן בָּרָהִיר ולוּתְ'יֵן טִינוּבִיאֵל:
לאחר תלאות וניסיונות של בֶּרֶן להשיב את אבני החן המכונות סילמריליונים הוא נפצע פצעים אנושים בקרב עם זאב, ומת בזרועותיה של לוּתְ'יֵן - האֶלפית בעלת חיי הנצח. בכאבה היא מוותרת על הנצח, כדי שתוכל למות אף היא ולהתלוות לאהובה, אל מעבר לים המפריד בין החיים למתים.
בהיות טולקין בן שמונה-עשרה גילה הכומר מורגן על הרומן ואסר עליו להמשיך להיפגש עם אדית, לפחות עד גיל עשרים ואחת, שאז מסתיימת לדבריו "המשמרת" שלו. הוא העביר את האחים טולקין שוב לדירה אחרת. רונלד, שהיה אמנם ממושמע ותלוי בכומר כלכלית, רוחנית ונפשית, המשיך למרות זאת להיפגש עם אדית "במקרה" ולהתכתב אתה, עד שהיא עצמה עברה דירה והכומר הבהיר לו שגם להתכתב אסור להם.
באופן מעניין יש לנו כאן חזרה על הסיפור של הוריו, כשאביה של אמו אסר עליה להתחתן עד הגיעה לגיל עשרים ואחת והיא נאלצה לחכות שלוש שנים.
"בגיל עשרים ואחת קורה אירוע דרמתי בחיים האנושיים. עד גיל עשרים ואחת מתגלה כוח האני דרך כל מה שעוצב בעולם הרוח לפני הלידה — ומנחה את האדם 'מבחוץ', דרך התורשה, הסביבה, החינוך ודרך החלטות מעצבות גורל — שהוחלטו עבור האדם על ידי אנשים אחרים. כל אלו הם ביטוי של האני, שעדין אינו מודע. ניתן לומר שגורלו של האדם מתגלה אליו מההיקף. בגיל עשרים ואחת חודר כוח זה פנימה לתוך האדם, ומתחיל לעצב אותו מתוכו. […] את כניסת האני מההיקף לתוך הגופים, ניתן להמשיל להפיכה של כפפה — האני הוא זה שיצר את הגופים מבחוץ וכעת הוא נכנס לתוך הגופים ופועל במרכז. האני הוא האיבר הרוחני-אלוהי באדם.[18]
בשעת חצות הלילה של יום הולדתו העשרים ואחת כתב טולקין מכתב לאדית, ובו ביקש את ידה. היא השיבה לו שהיא כבר מאורסת למישהו אחר, משום שאינה יכולה "לחכות על המדף" יותר מדי זמן. במשך שלוש השנים שבהן נאסר עליו הקשר אתה, היא היוותה עבורו אידיאל, תקווה והשראה, וטולקין האמין שהם נועדו להיות ביחד. הם נפגשו, שוחחו במשך כל היום ואדית השתכנעה לוותר על ארוסה ולהתארס לטולקין.
הם חיו יחד באהבה עד יומה האחרון.
בני הזוג קבורים יחד בבית הקברות הקתולי באוקספורד. על המצבות שלהם, בנוסף לשמותיהם, נכתבו, לבקשתם, גם השמות לוּתְ'יֵן (Lúthien) ובֶּרֶן (Beren).
אחוות הטבעת
ניצוץ אחרון של עולם הילדות התמים
בהוביט וגם בשר הטבעות נוכחות ומשמעותיות מאוד אחווֹת כמו "אחוות הטבעת". טולקין ייסד והשתייך למספר אחווֹת יוצרים, שמטרתן הייתה לעודד את היצירה של המשתתפים בהן, וללמוד יחד כדי להעשיר את חיי הרוח שלהם.
טולקין למד בבית הספר היוקרתי "המלך אדוארד", שבוגריו נהגו לשרת כספרנים בספריית בית הספר. יחד עם עוד כמה חברים, שותפים לשתיית תה מאולתרת בספרייה, הקים מועדון ספרותי בשם "מועדון התה של חברת בָּרווׂ'ז" (T.C.B.S. - Tea Club, Barrovian Society) על שם חנות הכלבו Barrow's ששכנה ליד בית הספר, ושאליה עברו מפגשי האגודה מאוחר יותר. שלושה הקימו את האחווה: טולקין, כריסטופר ויסמן ורוב גילסון - בנו של מנהל בית הספר.
טולקין נהג לקרוא בפניהם בשפת המקור[19] את ביאוולף (Beowulf), את הפנינה (פואמה מהמאה ה-14), את סר גווין והאביר הירוק (רומנסה באנגלית של ימי הביניים) וכן את המיתולוגיה הנורדית. מאוחר יותר הצטרף אליהם חבר רביעי — ג'פרי באך סמית, שהיה צעיר בשלוש שנים מטולקין ובעל ידע נרחב בשירה ובספרות אנגלית.
בגיל שמונה-עשרה החל טולקין עצמו לכתוב שירה וכתב שיר על פיות היער המרקדות במרבד הירוק-חום של היער. הנושא היה קצת מוזר לדעת חבריו.
בהיותו בן תשע-עשרה החל את לימודיו באוקספורד, באֶקסֶטר קולג', וב-1914 (כשלוש שנים לאחר מכן) פרצה מלחמת העולם הראשונה, וכל הגברים גויסו לצבא. להפתעת קרוביו לא מיהר טולקין להתגייס. הוא ראה במלחמה בזבוז זמן והעדיף להשלים את התואר שלו. טולקין לא חש בנוח עם העובדה שכולם חוץ ממנו התגייסו, ולכן פתר את הבעיה בכך שנרשם לצבא דרך אוקספורד במסגרת עתודה אקדמית. בחג המולד של אותה שנה, פגש את חבריו למועדון T.C.B.S והם שוחחו על עד כמה השותפות ביניהם מקדמת יצירה וחשיבה אינטלקטואלית גדולה יותר מזו של כל אחד מהם לחוד. טולקין השווה את מועדון החברים לאחווה הפרה-רפאליטית (Pre-Raphaelite Brotherhood)[20] אך החברים דחו את ההשוואה. הם הרגישו שהם אמורים לזהור באור חדש. אולי היה זה הניצוץ האחרון של עולם הילדות התמים לפני הכניסה לעולם המבוגרים. בהשראת החבורה הזו החליט טולקין שהוא משורר.
בתחילת לימודיו באוקספורד — לימודי שפות עתיקות — פגש טולקין שירים באנגלית-סקסונית עתיקה. באחד מהם, אצל המשורר בן המאה התשיעית, סינוולף (Cynewulf), בשיר כרייסט ה-II, מצא קטע שטלטל אותו:
"הָלֶל אֶאָרֶנדֵל, הזוהר במלאכים מעל הארץ התיכונה אשר נשלח אל האדם.
"משמעות אארנדל במילון אנגלית-סקסונית הוא 'קרן אור זוהרת'," כותב קרפנטר בביוגרפיה, ומצטט את טולקין: "רעד של סקרנות אחז בי, כאילו משהו מטלטל אותי מבפנים, במצב ביניים של שינה וערות. מאחורי מילים אלו היה משהו מאוד רחוק, זר ויפהפה, אילו רק יכולתי לתפוס אותו. משהו הרבה יותר עמוק מאנגלית עתיקה".[21]
הכוכב הזוהר של הערב (או השחר) נגה — אארנדל — העניק לטולקין השראה לכתיבת שירה, לסיפורי הסילמריליונים ולסיפורי הטבעת. חבֵרו לאחוות הכותבים, ג'פרי באך סמית, אמר לו שהשירים על אארנדל טובים יותר מהאחרים שכתב, ושאל על מה הם מדברים. טולקין לא ידע ואמר שינסה לגלות. הוא לא חשב שהוא ממציא אותם אלא שהם קיימים והוא רק מגלה אותם — כך התייחס לכל תולדות הארץ התיכונה.
"הסיפורים היו הדבר. הם הופיעו במחשבתי כאילו היו קיימים כבר קודם, וככל שהופיעו יותר ויותר סיפורים כך גם נוצר הקשר ביניהם. בתהליך ארוך ורצוף הפרעות (מלבד דרישות החיים השוטפים, הייתה הנפש נודדת בין הסיפורים לחקר השפות): ועדיין הרגשתי כיצד אני מעתיק מתוך נפשי דברים שהיו קיימים קודם, שלא אני המצאתי אותם.[22]
לאחר המלחמה הצליח למצוא עבודה בקולג' לידס (Leeds) כמרצה לאנגלית, ויחד עם שותפו למחקרים ולתפקיד, אריק וַלֶנטַיין גורדון הקנדי, הקים לתלמידיהם את "מועדון הוויקינגים". במפגשים היו שותים הרבה בירה, קוראים סאגות מהמיתולוגיה הנורדית (פינית ואיסלנדית), וממציאים שירים מגוחכים. המועדון הזה הפך לפופולארי ובכל שנה הצטרפו עוד ועוד תלמידים. השירים המגוחכים היוו השראה מאוחר יותר לשירי ההוביטים לדורותיהם.
לאחר מכן, כשעבד באוקספורד כפרופסור לאנגלית-סכסונית, השתייך ל-Inkling — "אחוות אוחזי העט", ובה היה חבר גם ק.ס. לואיס (מחברם של דברי ימי נרנייה ועוד הרבה מחקרים, מאמרים וספרים), שהתגבשה סביב המיתולוגיה הנורדית והאֵדָה.[23] בזכות האחווה הזו, שאת חבריה שיתף בספריו ההוביט ושר הטבעות תוך כדי כתיבתם, יכול היה לקבל עידוד להמשיך בכתיבתו.
חתונה ומלחמה
"הלוואי שתאמר את דבריי גם זמן רב לאחר לכתי"
נחזור מעט אחורה. את לימודיו סיים טולקין בגיל עשרים ושלוש בציון מעולה, וכעת היה צריך להתגייס לצבא ולהתחיל באימונים. הוא רכש אופנוע בשותפות עם עוד חבר ורכב בסופי השבוע לבקר את אדית. הוא גידל שפם ונראה כשאר הקצינים. הפלוגה שלו הועברה בין מחנות שונים, ופרט להשתתפות באימונים ובהרצאות, הוא שיחק ברידג' כדי להעביר את הזמן. למרות שניסה ללמוד איסלנדית ולהמשיך במחקריו יחד עם שירותו הצבאי, לא התממש הדבר והוא התייסר על הזמן האבוד.
בגיל עשרים וארבע, מתוך אותה משיכה לשפות בחר להתמחות באיתות, שפת הסימנים והדגלונים. הוא למד מורס, דגלונים ואיתות דיסק (פנסים בלילה ומראות מסנוורות
ביום), רקטות מאירות, טלפון שדה ויוני דואר, והפך להיות קצין איתות וממסרים. לפני שהחלה תנועת הכוחות הבריטיים לגבול צרפת-גרמניה, החליט להתחתן עם אדית משום שחשש שאולי לא ישוב בין החיים. הוא היה בן 24 והיא בת 27.
כשטולקין בא לקחת את הכסף שנשאר מירושת אמו ופגש בכומר מורגן, לו קרא תמיד "האב פרנסיס", לא יכול היה לומר לו שהוא מתחתן עם אדית, הוא התבייש משום האיסור שהיה עליו, ולכן כתב לו על כך רק לאחר מעשה. מורגן בירך אותם והציע לחתן את הזוג, אך היה זה מאוחר מדי, הם נישאו בכנסייה הקתולית בִמקום מגוריה של אדית (שלבקשתו המירה את דתה לקתולית כדי שיוכלו להינשא).
ברישום לנישואין צצה בעיה שאדית הסתירה גם מטולקין - היותה בת לא חוקית. היא רשמה את דודה בתור אביה. טולקין אמר לה שבשל כך הוא אוהב אותה אפילו יותר.
לאחר ירח הדבש החליטו שאדית לא תגור במקום קבוע אלא תנדוד בעקבותיו, ותשתכן קרוב למקום שבו יהיה מוצב כדי שיוכלו להיפגש. אך כאשר הרתה עם בנם הבכור, לא יכלה עוד להמשיך בנדודים ולכן התיישבה במקום בו התנאים התאימו ללידה.
טולקין היה קצין ובתוקף תפקידו אסור היה לו ליצור קשר אישי עם חוגרים, ששירתו את הקצינים ושימשו כנושאי כליהם. אותם טוראים ורב"טים, שהיו לוחמים טובים יותר ממנו ושטולקין מאוד העריך, היוו השראה להוביט סאם גמג'י - נושא כליו האהוב של פרודו בשר הטבעות.
רבים מחבריו היקרים של טולקין מימי בית הספר נהרגו באחד הקרבות האיומים ביותר של מלחמת העולם הראשונה, קרב הסום (Battle of the Somme, 1916) ביניהם רובּ גילסון מאחוות T.C.B.S, שלמעשה נטבח יחד עם עוד עשרים אלף חיילים אחרים שהלכו לתוך שטח אויב, בהאמינם שהגרמנים נסוגו. הגרמנים טבחו בהם תוך שהם יוצאים מהשוחות ומסתערים אל מותם, שורה אחר שורה. טולקין היה מזועזע מכמות הגופות המרקיבות שראה שם.
על מותו של גיבסון שמע במכתב שקיבל מחברם המשותף באחווה, ג'פרי באך סמית. טולקין התאבל עמוקות על חברו ומבחינתו, עם מותו, תמה גם האחווה.
באותו הקרב טולקין עצמו חלה ב"קדחת השוחות" והועבר לבית החולים בבירגמינהם, כשהוא קודח מחום. המחלה הזאת כנראה הצילה את חייו. הוא הבריא, חגג עם אדית את חג המולד, ואז קיבל בשורה איומה נוספת, במכתב מחברו כריסטופר וַיסמן, ובו הוא מדווח לו שג'פרי סמית עלה על מוקש והוא פצוע אנושות. סמית עצמו עוד הספיק לכתוב לו לפני מותו, שקולו של טולקין ימשיך את האחווה של הארבעה: "הלוואי שתאמר את דבריי גם זמן רב לאחר לכתי".
את שהותו בבית החולים ניצל טולקין לכתיבת המשך הסיפורים האבודים על טוּרין, שיצא לבסוף לאור בשלמותו רק הרבה אחרי מותו בספר ילדי הוּרין.[24]
ב-16.11.1917, כשטולקין היה בן עשרים וחמש, נולד בנו הבכור בלידה קשה והיה חשש לחייה של אדית. למרות שטולקין שוחרר מבית החולים, הוא לא הצליח להגיע הביתה, משום שנשלח מיד למחנה, והצליח לקבל חופשה רק שבוע לאחר הלידה, שאז כבר יצאה אשתו מכלל סכנה. התינוק נקרא ג'ון פרנסיס רעואל, על שם שלושת האבות שלהם, כולל הכומר פרנסיס מורגן, שהגיע במיוחד כדי להטבילו. טולקין הועלה בדרגה ובני המשפחה עברו לגור קרוב למחנה שהוצב בו. הבן, ג'ון פרנסיס, הפך לימים להיות כומר בכנסייה הקתולית וכשאביו נפטר, היה זה הוא שערך את טקס הקבורה הדתי שלו.
אותיות ירח מעצבות התחלות חדשות
היו אלה הצלילים שיצרו את המסר ולא המשמעות המילולית
בהיותו בן 28, לאחר שהסתיימה המלחמה, החל טולקין לכתוב יומן בו תיעד את אירועי היום ואת המחשבות שהם עוררו בו. אך זה לא היה יומן רגיל, כיוון שטולקין כתב אותו באותיות חדשות שפיתח לשפה האנגלית. בכל פעם צייר את האותיות באופן אחר, בעודו מחפש את הצורות הנכונות לדעתו. כתב היד הזכיר עברית מעורבבת עם יוונית ועם כתב הקצרנות "פּיטמן". הבעיה הייתה שהאותיות השתנו תדיר, ואות ששימשה צליל אחד הפכה להיות אות לצליל אחר. בשלב מסוים, אפילו טולקין עצמו לא הצליח להבין מה כתב שם. הדחף שלו היה למצוא את האותיות "הנכונות" עד שירגיש אותן בוודאות.
את האלפבית הזה הוא חיבר למיתולוגיה שלו וכינה אותו "האלפבית של רוּמיל", על שם אֶלף חכם בשם רומיל שמופיע במיתולוגיה. במקביל, היה עסוק בתקופה זו בכתיבת מילון אוקספורד לאנגלית בערכים U עד Z. העבודה הייתה מרתקת וקשה, ובמיוחד אהב לחפש את מקור המילה בשפות אירופאיות מודרניות וקדומות.
כתב הקצרנות של פיטמן נראה כמו צורות הירח ומשם קיבל טולקין את ההשראה לאותיות הירח:
"'מה הן אותיות ירח?' שאל ההוביט בקול מלא התרגשות. הוא אהב מפות, כמו שסיפרתי כבר קודם, וכמו כן אהב כתבי סתר וכל מיני אותיות מקושטות, למרות שכאשר ניסה לכתוב בעצמו את האותיות, יצאו אלו תחת ידו עקמומיות, רופסות ודומות לקורי עכביש. 'אותיות ירח הן כתב סתר שלא תוכל לראותו בהביטך אליהן ישירות', אמר אלרונד, 'ניתן לראותן רק כשאור הירח זורח דרכן, ובנוסף — הן כתובות בכישרון רב — כך שהירח חייב להיות בדיוק בצורתו ובגודלו, כביום כתיבתן'.[25]
טולקין קיבל משרה בלידס (Leeds), בצפון אנגליה, כמרצה לתלמידי תואר ראשון לשפה אנגלית מודרנית, אנגלית של ימי הביניים ואנגלית עתיקה. שם קיבל בגיל שלושים ושתיים את התואר פרופסור — שהיה די נדיר בתקופתו, ועוד בגיל שנחשב מאוד צעיר לקבלת תואר שכזה.
טולקין חקר ולמד שפות כבר מתקופת ילדותו המוקדמת, אך הוא גם המציא שפות, מתוכן שתי שפות אֶלפים שלמות על מילותיהן ודקדוקן: "סִינדָרִין" בהשפעת הוולשית ו"קְוּוִינֵיָה" בהשפעת הפינית. הוא גם חיפש בכתיבתו את התרבות שדיברה, או יותר נכון, חיה והביאה את השפה הזו דרכו לעולם, ולא רק את השפה המסוימת הזו, אלא אף שפות שהיוו לה שורשים. הוא גם המציא את שפת הגמדים ואת הכתב שלהם בהשראת השפות השמיות וכתב היתדות, ואת שפת האורקים — "שפה שחורה" שהצלילים שלה דוחים. בספר שר הטבעות כתב טולקין חלק מדברי האלפים בשפות שהמציא, מבלי לטרוח לתרגמם. מבחינתו, היו אלה הצלילים שיצרו את המסר ולא המשמעות המילולית.
וכך כתב טולקין למו"ל מילטון וולדמן של הוצאת קולינס (מתוך תקווה שיוציא לאור את הסילמריליון ואת שר הטבעות, מה שלבסוף לא צלח): "הצטערתי כבר מילדותי לגלות את עוניה של אנגליה המדינה האהובה שלי, במיתולוגיה, אגדות וסיפורים, לעומת ארצות אחרות שלהן יש מיתולוגיה יוונית, קלטית, רומית, גרמנית, סקנדינבית ופינית (שמאוד השפיעה עליי)."[26]
טולקין הושפע מאוד מהקאלוואלה (Kalevala)[27] הפינית ורצה ליצור כזו גם עבור העם האנגלי. לאחר חזרתו מצרפת התיישב לכתוב את המיתולוגיה שכותרתה "ספר האגדות האבודות" שלימים נקרא הסילמריליון.[28]
ייעודו של האדם
"התכלית שאותה הועיד אלוהים לבני האדם הינה נסתרת מן העין, ומהווה מקור יגון וצער עבור האֵלפים בני האלמוות" "לפיכך, ילדי אלוהים קשורים וקרובים זה לזה מבראשית, והינם שונים זה מזה מתחילתם. כיוון שהם גם 'אחרים' לחלוטין מן האלים, אשר לא נטלו כלל חלק ביצירתם, הם מהווים מושא לאהבתם ותשוקתם המיוחדת של האלים. אלה הם האֶלפים, שנולדו ראשונים (The First Born), ואלה שבאו אחריהם, בני האדם (The Followers). גורלם של האלפים הוא להיות בני אלמוות, לאהוב את יופיו של העולם, להביאו לידי פריחה מלאה הודות לכך שהם חוננו בעדינות ומושלמות, להישאר כל עוד הוא נשאר על כנו, ולא לעוזבו לעולם, אפילו כשהם 'נהרגים', אלא לשוב ולהופיע — ועם זאת, כאשר מגיעים אלה הבאים-אחריהם (בני האדם), ללמד אותם, לסלול את הדרך עבורם, ואז 'להיעלם' בהדרגה כאשר הבאים-אחריהם גדלים וסופגים לתוכם את החיים שמתוכם נוצרו שניהם גם יחד. גורלו (או מתנתו) של האדם הוא היותו בן-תמותה, משוחרר ממעגלי העולם. כיוון שהמחזור כולו מוצג מנקודת מבטם של האלפים, אין התמותה מוסברת מנקודת מבט מיתית, אלא היא מסתורין השייך לאלוהים, ואשר לא ידוע עליו יותר מאשר העובדה, כי 'התכלית שאותה הועיד אלוהים לבני האדם הינה נסתרת מן העין', ומהווה מקור יגון וצער עבור האלפים בני האלמוות. […] אגדות האלה חדשות, הן אינן שאובות ישירות ממיתוסים ואגדות אחרות, אולם באופן בלתי נמנע, הן מכילות מידה רבה של מוטיבים ואלמנטים עתיקים נפוצים.[29]
רודולף שטיינר מסביר בהרצאות שאוגדו בספר מקור השפה[30] על האופן שבו התפתחה השפה הגרמנית, ועל הקשר העמוק שיש לה להתפתחות התרבות שדוברת אותה. ההדגמות שלו מיועדות לכל שפות אירופה, וההתפתחות נבחנת לפי השימוש בעיצורים ובתנועות.
"בתקופות העתיקות של התפתחות השפה, יכולת להרגיש את המעשים של רצונך, כחיקוי של מה שקורה מחוצה לך. העיצורים הופכים להיות חיקוי לכל מה שקורה מחוץ לאדם, בעוד שהתנועות מבטאות את התחושה הפנימית. 'אה!' היא פליאה. […] בתחילה חיו בני האדם בעולם החיצוני, קרובים אצל הדברים סביבם, במיוחד בתקופות מאוד עתיקות, כאשר עדיין הייתה קליטה של ראייה רוחית טבעית (אטביסטית). בתקופה זו אנשים לא חשבו על עצמם ולא היו להם רעיונות מוחלטים לגבי עצמם. הם ידעו על קיומם של רוחות למיניהן ויצורים אלמנטריים [...] אפילו בעצמו ראה אותו אדם ישות חיצונית אלמנטרית והיה מכנה עצמו 'אתה'. בשלב יצירת השפה, בתחילתה, יש בעיקר עיצורים. זאת משום שהתרבות העתיקה עדיין לא חיה בפנימיותה. גם שבטים פרימיטיביים שנותרו כיום, בעלי שפה עשירה בעיצורים, מחקים בצלילים את האירועים שבחוץ בעזרת הקשות של הלשון בכל מיני חלקים של הפה. ניתן אפילו לשמוע את צליל הגיצים העולים מהאש כאשר הם אומרים 'אש'. כאשר אנשים מבטאים את הרגשות הפנימיים שלהם, יתחילו מעיצורים ויעברו בהדרגה לתנועות. בשלב השני נוצרות התנועות, אך הפנימיות הנחוות בתנועות היא רק שלב ביניים. לבסוף סימנים של הזדקנות השפה מופיעים, ויצירת התנועות נחלשת ולעומתה יצירת העיצורים חוזרת וכוחה גובר שוב. תהליך התפתחות השפה מתרחש מהחוץ לפנים ואז מהפנים לחוץ [...] אם בלימודי הבלשנות היו ערים לצלילים, ולא היו שטחיים ומטריאליסטיים, אילו יכלו במקום זאת להיכנס לנפש הפנימית כפי שבאה לידי ביטוי בצורת השפה, הייתה יכולה הבלשנות להפוך למדע הנפש ולאחר מכן למדע הרוח. לכן, כל כך חבל שהבלשנות הפכה למדע מטריאליסטי; הצעירים כיום אינם יכולים להתבונן בהשפעה של הנפש והרוח על יצירת השפה.[31]
שטיינר בוודאי היה שמח להכיר את טולקין, שכן ניתן לראות שטולקין חי את השפה בתמונות, והכתיבה שלו מבקשת שיקראו אותה בקול רם. אחד מיסודות ההשתתפות באחוות האינטלקטואליות הרוחניות בהן היה חבר, היה להקריא בקול: פואמות עתיקות בשפת המקור שלהן, אנגלית עתיקה, אנגלית של ימי הביניים, פינית ואפילו שפות שטולקין המציא בעצמו. בקטעי ההקלטות שבהן הוא מקריא את סיפוריו, שומעים את הצלילים הרבים ואת העיצורים המודגשים יותר מאשר את תנועות המילים.[32] כפי שאני רואה זאת, הן מתוך דבריו של שטיינר והן מהרמזים של טולקין לגבי היצירה שלו, הוא אכן היה קשור בישויות האלמנטריות ודיבר את דברן. סיפוריו של טולקין קשורים למדע הנפש ולמדע הרוח כפי ששטיינר דיבר עליהם. לדוגמה, לפני ההקלטה הראשונה שלו, חשב טולקין שיש שדים במכשיר ההקלטה, והתפלל את תפילת האדון (תפילה נוצרית) בשפה גותית עתיקה כדי לגרש אותם או לפייס אותם. עד כדי כך היה ער לעולם הישויות האלמנטריות.
"קוסם לעולם לא מאחר, או מקדים. הוא מגיע בדיוק בזמן"[33]
כתב היד ההוביט מצא את דרכו - כמעט בטעות - לידי עובדת בהוצאה לאור
הסיפור על ההוביט הגיח לאוויר העולם כשטולקין היה בן שלושים ושמונה, עבד כמרצה באוקספורד, ובדק מבחנים של תלמידים לצורך השלמת הכנסה. אחד התלמידים השאיר בבחינה דף אחד ריק ועליו, כמו בהיסח הדעת, החל טולקין לכתוב:
"בתוך מאורה באדמה גר לו הוביט. לא מחילה מזוהמת וטחובה, מלאה בשלשולים וצחנת שופכין, אך גם לא מחילה חשופה חסרת כל ריהוט לשבת עליו, או דבר-מאכל לטעום ממנו. מחילה של הוביט הייתה זו, ופירושו של דבר — נוחיות.[34]
מעניין לציין שלפי המתודה הביוגרפית, בגיל שלושים ושבע מגיע משהו חדש מן העתיד והאדם נפרד מחלק מעברו. העתיד אם כן, הגיע, אך הוא זז לאט. רק בשנת 1936, כשטולקין היה בן ארבעים וארבע, מצא כתב היד ההוביט את דרכו — כמעט בטעות — לידי עובדת בהוצאה לאור האנגלית Allen&Unwin. טולקין, שכתב את הסיפור לילדיו, הופתע שההוצאה מגלה בו עניין, וכשהספר ראה אור שנה לאחר מכן, הופתע שוב, כשגם מבוגרים ולא רק ילדים קראו אותו בשקיקה.
התגובה של הקהל גרמה להוצאה להזמין ממנו ספר המשך, מה שהכניס אותו לתהליך ארוך ומייגע של שתים-עשרה שנים שבמהלכן נכתב שר הטבעות. לבסוף יצא הספר לאור שש-עשרה שנים לאחר תחילת כתיבתו (פורסם במקור בשלושה כרכים בשנים 1954—1955). היו פעמים שטולקין התייאש מהכתיבה, ונאלץ להפסיק לזמן מה, והוא שיתף את בנו כריסטופר בייסורי הכתיבה, או יותר נכון, דיווח לו על כל התקדמות או עכבה, במכתביו התכופים אליו בזמן שהותו של הבן בדרום אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה.
הרשת החברתית
אגודת "ידידי טולקין באמריקה" שנוסדה אז, הצטרפה למאבק
בשנות ה-60, הוצאת ספרים אמריקאית בשם 'אייס ספרים' (Ace), המתמחה בספרות מדע בדיוני, החליטה להוציא לאור את ההוביט ואת שר הטבעות בכריכה רכה על דפים זולים כדי למכור אותם לאמריקאים — שהיו צמאים לז'אנר — במחיר נמוך יותר מההוצאה האנגלית. על פי החוק האמריקאי, אם יש שינוי בטקסט הוא נחשב לספר חדש והם לא צריכים לשמור על זכויות. ההוצאה האנגלית דיברה אתם והם הסכימו שאם טולקין יעבור על הספרים ויאשר אותם, הם ישמרו על זכויות היוצרים שלו. טולקין החל לעבור על ההוביט וכרגיל נתקע, כשהוא משנה כל מיני חלקים. לאמריקאים לא היה זמן לחכות והם הוציאו לאור את ספריו, ללא אישורו וללא תשלום זכויות.
הוצאה אמריקאית אחרת (Balantine) שילמה זכויות לטולקין, הספרים שלה היו יקרים יותר, אך עליהם היה כתוב שהם הספרים היחידים שאושרו על ידו. נוצר אם כן מצב, שבו באותן שנים קנו האמריקאים ספרים משתי ההוצאות. בשל חוסר יעילותו של טולקין ונטייתו להתייחס לכל דבר הקשור לספריו באותה מידת חשיבות, הוא בזבז זמן רב בקריאת מכתבים שהגיעו אליו מהקוראים, והוא גם טרח לענות אישית לכל אחד ואחד מהם. למכתבי התגובה ששלח למעריציו האמריקאים, הוסיף טולקין פתקה קטנה ובה כתב שהוצאת 'אייס' איננה מאושרת על ידו ולא משלמת לו זכויות, ושהוא מבקש מאותו מעריץ להפיץ את המידע הזה בין חבריו.
התוצאה הייתה מדהימה! לא רק שהאמריקאים הפסיקו לקנות את ספריי אייס, אלא שהחנויות החלו להוריד את הספרים האלה מהמדפים. אגודת "ידידי טולקין באמריקה" שנוסדה אז, הצטרפה למאבק. המכירות של 'אייס' צנחו והם ביקשו לשלם לטולקין זכויות, גם רטרואקטיבית על כל הספרים שכבר נמכרו. הסכם נחתם, טולקין קיבל פיצוי הולם וגם ספרי 'אייס' חזרו לשוק.
אחרית ימיו
את הסילמריליון לא הצליח לסיים וטבע בים הגרסאות השונות
החל מגיל ששים ושלוש החל טולקין לקבל פרסים ותארי כבוד מהאקדמיה, ובמקביל יצא לאור שר הטבעות — הכרך הראשון בהיות טולקין בן ששים ושתיים, והשלישי בהיותו בן ששים ושלוש.
טולקין התקשה להתמודד עם ההצלחה ועם הפרסום הרב. מעריצים היו שולחים לו מכתבים, מתנות, מתקשרים אליו באמצע הלילה מאמריקה ומבקשים לדבר אתו. ההוצאה לאור של ספריו לקחה על עצמה לקבל את המכתבים ולענות עליהם, אך קוראים נלהבים היו באים אליו הביתה ומבקשים את הקדשתו על ספריו שרכשו. היו אף כאלה שצילמו את ביתו מבעד החלונות.
טולקין פרש מהאוניברסיטה (פרופסורה במֶרטון) בהיותו בן ששים ושבע. הוא נפגש פחות, אם בכלל, עם חברים, כולל חברו הטוב ק.ס. לואיס, ובילה יותר עם משפחתו שמאוד אהב. בנו הבכור ג'ון היה כומר בכנסייה, בנו השני מייקל היה מורה במידלנדס, בנו כריסטופר היה מרצה בניו-קולג', ובתו פריסילה עבדה באוקספורד כסנגורית.
בריאותה של אדית הידרדרה משנה לשנה וגופה התקשה בתנועה, וטולקין פינה את כל זמנו כדי להיות עמה ולסייע לה.
בהיותו בן שבעים ואחת קיבל תואר כבוד מאקסטר קולג' באוקספורד ולאחריו תואר כבוד מאוניברסיטת מרטון. טולקין רצה להשלים את הסילמריליון, אך נאלץ קודם לכן לעבור ולתקן ספרים מקצועיים שכתב, וגם בזבז זמן רב במענה למכתבי מעריצים. הוא התעכב על כל אחד ואחד, ובמיוחד אהב את אלה שביקשו את רשותו לכנות בשמות של הדמויות ושל המקומות שבסיפורים את חיות המחמד שלהם, את הבית, ואפילו את ילדיהם. "הימים חולפים ריקים ואיני יכול להתרכז בדבר. החיים כל כך משעממים כאן בכלא השגרה," כתב.[35] לאחר מותו של חברו לואיס, התמלא צער רב והחל שוב לכתוב יומן ולהמציא כתב אלפבית חדש. את הסילמריליון לא הצליח לסיים וטבע בים הגרסאות השונות, בין עותקים של כתב היד לבין אלו של מכונת הכתיבה, והספר הושלם על-ידי בנו כריסטופר, לאחר מותו.
טולקין ואדית - לשמחתה, ששימחה גם אותו - עברו לגור בבונגלו על חוף הים, בסמוך למלון, שם יכלו לחיות בנחת ובשלווה. בסוף ימיו היה עשיר, ויכול היה להרשות זאת לעצמו. לאחר מותה, הזמין אותו אקסטר קולג', כמחוות כבוד, לבוא ולגור שם בבית גדול ובו אנשי שירות שטיפלו בו. היה זה אותו אקסטר קולג' שבו החל את לימודיו באוקספורד. שם גר ושם נפטר כעבור שנתיים, בגיל שמונים ואחת.
סיכום: עיניים ביוגרפיות
טולקין - ילד הפיות - יכול היה להתחבר לעולמות שאינם נראים עוד, והם היוו עבורו שער לעולם הרוח
המפרי קרפנטר, כותב הביוגרפיה של טולקין (זו המאושרת, עליה אני נסמכת כאן), מקצה שלושה פרקים שלמים בספרו כדי להראות שאין שום דבר מיוחד בחייו של טולקין שיש בו כדי להעיד על הגאונות שלו או להסביר כיצד בקעה מתוכו יצירה בעלת מימדים וחשיבות שכאלה. "אין דבר באירועי החיים של טולקין שיכול להצביע על מקורה של המיתולוגיה שהמציא".[36]
לשם כך נדרשות "עיניים ביוגרפיות" של הייעוץ הביוגרפי, אשר בוחנות את אירועי החיים על פי חוקי הקרמה ורואות איך החלק הרוחני שבאדם מְדַבֵּר דרך אירועי חייו.
טולקין כתב סיפור קצר לעיתון אירי, כפי שנתבקש מהעורך, במטרה להראות כיצד יש לנהוג כנוצרי אנושי ומאמין. הסיפור לא תורגם לעברית, וגם לא יתורגם מן הסתם. אך בסיפור זה מופיע הקונפליקט שייסר את נפשו של טולקין כל חייו. שם הסיפור עלה — מאת ניגל (Leaf by Niggle), ובו מסופר על אדם קטן ולא חשוב בשם ניגל: אדם שעסוק בפרטים הקטנים ביותר, פרפקציוניסט, שמתוך עיסוק זה שוכח את כל שאר הדברים שלשמם הוא קיים. ניגל מצייר עלים של עצים באופן יותר יפה ויותר מדויק מאלה שעל העצים שבטבע, והוא נשאב לתוך יצירת חייו, שבה הוא בורא עץ על קנבס. ניגל מקפיד על כל עלה ועלה של העץ, שיהיה מדויק וייחודי, ובינות לעלים נפתח בציורו נוף של יער והרים ועולם חדש. אולם, לניגל יש שכן מעצבן בשם פֵּריש (משמעות השם — קהילה של כנסייה) והוא נכה באחת מרגליו. ניגל צריך להפסיק את עבודתו כדי לעזור לו, ולמרות שהוא נחמד ומנומס לשכן, הוא מסנן קללות מבין שיניו על כך שהוא גוזל את זמנו היקר. לאחר אירוע שבו נגזל שבוע מחייו, יוצא ניגל למסע של מותו — וזהו למעשה רוב הסיפור, במהלכו מגלה ניגל שהבקשות של השכן לעזרה היו חשובות ושבזכותן התגשמו העצים והעולם שברא ניגל על הקנבס, בעולם הרוח הנצחי.
במשך כל חייו התייסר טולקין על שהוא צריך לעסוק בדברים לא חשובים, כמו ללמד סטודנטים, לבדוק את המבחנים שלהם, לתת שיעורים פרטיים, לבזבז שנים במלחמה — בעוד הוא עסוק בבריאת המיתולוגיה, או יותר נכון, בגילויה והבאתה לדפוס. הוא התחיל הרבה מאוד סיפורים שלא יכול היה לסיימם. את ההוביט הצליח לסיים בזכות תמיכה של מו"ל, ואת שר הטבעות בזכות התמיכה של בנו כריסטופר, לאחר שהמו"ל התייאש. ורק בסוף ימיו, כשהיה עשיר ופנוי מדרישות, גילה שגם כך אין לו יכולת לכתוב או לארגן את דבריו לכדי ספר. אותו קונפליקט בין האהבה לכורח המציאות, הוא זה שאפשר למיתולוגיה להגיע אליו. אותם לילות שבהם השכיב את ילדיו לישון (ובמיוחד את כריסטופר) עם סיפורי ההוביט וסיפורים אחרים שראו אור, אותן שעות שבהן "בילה" בבתי חולים בעת המלחמה, אותם דפים ריקים בודדים, מתוך אלפי המבחנים שהיה עליו לבדוק, שקראו לו לשרבט עליהם דבר מה, הם אלו שדרכם הגיעו הסיפורים ופרצו לתודעתו החלומית, וממנה לתודעה ערה.
טולקין - ילד הפיות, כפי שכינתה אותו אמו - נולד עם היכולת לקלוט שפות ולצייר אותיות, והן שימשו לו מנהרת זמן לתקופות העתיקות של התודעה החלומית. דרך הצלילים של השפה בנפש, יכול היה להתחבר לעולמות שאינם נראים עוד, אך קיימים בנפשם של האנשים, והם היוו עבורו שער לעולם הרוח.
[1] ההוביט, ג'.ר.ר. טולקין, זמורה ביתן, עמ' 47
[2] שם, עמ' 229.
[3] JRR Tolkien. A Biography. Humphrey Carpenter, p. 27.
[4] סמטת באג (Bag End) הוא שם ביתו של בילבו ההוביט וזה גם שמה של דרך ללא מוצא, שם גרה דודתו ג'יין, אחות אמו.
[5] מקור השם "הוביט" לא ברור, אך באחד הראיונות אמר טולקין שאולי יש קשר לבאביט של סינקלר לואיס. גם באביט היה בורגני ונהנה מהנאות החיים כמו ההוביטים.
[6] JRR Tolkien, A Biography, Humphrey Carpenter, pp 129-130.
[7] שם, עמ' 30.
[8] שם, עמ' 31, 173.
[9] ההוביט, עמ 34.
[10] צרפתית: Calais.
[11] JRR Tolkien A Biography, Humphrey Carpenter, Page 88.
[12] ההוביט, עמ' 33.
[13] חקירות ביוגרפיות לאור מדע הרוח האנתרופוסופי — סוד הגילאים, אורנה בן-דור, הוצאת כחותם. עמ' 28-27.
[14] J.R.R Tolkien: A Biography, Humphrey Carpenter, Pages 179-180.
[15] שם, עמ' 39.
[16] טִינוּבִיאֵל - זמיר בלשון האלפית העתיקה.
[17] שר הטבעות — אחוות הטבעת. תרגום מאנגלית רות לבנית, תרגום השירים אוריאל אופק, זמורה ביתן, 1998, עמ' 203-202.
[18] סוד השביעונים — זמן והתפתחות בביוגרפיה האנושית, אורנה בן דור ויעל ערמוני, עמ' 206.
[19] הערה כללית לגבי מונחי השפה שמופיעים במאמר: מקורה של השפה האנגלית בשפות של השבטים הגרמניים. אנגלית עתיקה נקראת גם אנגלו-סכסון (700–1100), אנגלית של ימי הביניים (1100–1500 נקראת Middle English).
[20] אחוות אמנים זו מן המאה ה-19 התרחקה מהאומנות המודרנית המנותקת. הם התחברו ביצירתם לתקופה קדומה יותר של האמנות האיטלקית מן המאות ה-14–15, טרום עידן האמן רפאל. היו אלה ציורים בעלי רגש דתי ומדויקים להפליא.
[21] JRR Tolkien A Biography, Humphrey Carpenter, p. 72.
[22] מתוך מכתב משנת 1951 למו"ל מילטון וולדמן (Milton Waldman) עמו היה בקשר במשך תקופה מסוימת.
[23] אוסף פואמות איסלנדיות, רובן מתוארכות למאה ה-13, אך חלקן עתיקות מאוד ונכתבו טרם ההתיישבות באיסלנד. חלקן הירואיות ומתארות את עולמו של האדם, וחלקן מיתולוגיות ומתארות את מעשיהם של האלים. באֵדה נכללת ה"וולוספה" (Voluspa או "הנבואה"), המתארת את בריאת הקוסמוס ואת אחריתו.
[24] יצא לאור בעברית ב-2008 בהוצאת זמורה ביתן.
[25] ההוביט, עמ' 51.
[26] From a letter by J.R.R Tolkien to Milton Waldman, 1951, p. XIV.
[27] קאלוואלה — האפוס הלאומי של העם הפיני ואחת מהיצירות החשובות בשפה הפינית. פירוש המילה בתרגום חפשי "ארץ הגיבורים". היא כוללת מיתוסים, אגדות, סיפורי גבורה וסיפורים ליריים.
[28] הסילמריליון הן שלוש אבני חן מיוחדות שיצר פֵאָנוֹר, שלכדו את אור שני העצים בגן העדן (וָלִינוֹר): הכסוף של הירח והזהוב של השמש. קריסטלים אלה היו חזקים יותר מן היהלום, ומטרתם הייתה לשמור את האור במשך תקופות חשוכות, עד לעת חדשה בה ניתן יהיה להשתמש בהם.
[29] מתוך המבוא לספר הסילמריליון באנגלית. המכתב לוולדמן בעמוד XVIII. תרגום: תומר רוזן גרייס.
[30] The Genius of Language, Rudolf Steiner, Anthroposophic Press. GA 299.
[31] שם, עמ' 92-82. תרגום חופשי של מחברת המאמר.
[32] אפשר למצוא את ההקלטות ב-YouTube.
[33] תשובתו של גנדאלף לפרודו (שטוען שגנדאלף מאחר למסיבת יום ההולדת של בילבו). מתוך: שר הטבעות.
[34] ההוביט, עמ' 11.
[35] J.R.R. Tolkien A Biography, Humphrey Carpenter, p. 243.
[36] שם, עמ' 98.
Comments