גשר מעל פני תהום

המאמר פורסם בגיליון אדם עולם אדם עולם גיליון 55 אוטיזם מאי-יוני 2018

סיפור אישי שלי ושל בתי

כל הציורים המופיעים כאן צוירו בידיה

מיכל הולר היא אימא לאישה צעירה על הרצף האוטיסטי. חייה של בתה מפוצלים בין ניסיונות תפקוד בעולם הזה לבין עולמה הפנימי העשיר והמורכב, בו חיים יצורי דמיון מופלאים ובו למעשה מתרחשת עלילת חייה. מיכל מתבוננת על בתה דרך פריזמת הידע של שטיינר על תקופות ההתפתחות האנושית ומספרת על חייהן המשותפים בשני העולמות - ה"רגיל" וה"פנימי"

ציור בעפרונות צבעוניים

את האוטיזם פגשתי בהדרגה ככל שנכנסתי עמוק יותר לתוך עולמה הפנימי של בתי הבכורה (אכנה אותה בהמשך “חמוטל” - שם בדוי, לפי בקשתה). כאשר ילדתי אותה הבטתי בה לראשונה וראיתי פני תינוקת יפיפייה, אך עיניה הנוקבות היו של אישה זקנה וחכמה מתקופה אחרת, המביטה בי – בתלמידתה.

מדי פעם פגשתי בזקנה החכמה שהביטה בי כמו אז, ברגע הלידה, וזה לא היה נעים. באחת הפעמים בהן כעסתי עליה וצעקתי (לא היו הרבה לאחר מכן…) טיפסה הילדה הקטנה על שרפרף גבוה ונעמדה כך שתוכל להביט בי בגובה העיניים – אותן עיניים נוקבות ומוכיחות, ואמרה: “הכעס שלך מעולל תעלול חיסול, לחסל אותי".

הדרך בה למדה לדבר, ובה היא נעזרת עד היום, הייתה שונה משל ילדים אחרים. כתינוקת, היא לא מלמלה כל מיני הברות, אלא בשלב מסוים הייתה אומרת מילה אחת. רק כאשר גדלה הבנתי את הדרך הייחודית שלה. חמוטל הייתה "מקליטה" בזיכרונה קטעים משיחות של אנשים או מהסרטים המצוירים בטלוויזיה, וידעה, באורח מופלא, להשתמש בקטעי המשפטים או במילים בודדות, באופן שיתאים לצורך שלה ולהקשר. ההקלטות שלה היו כל כך מדויקות, עד שהייתה אומרת את המילה או המילים באותה אינטונציה ובאותו מבטא של המקור. כך קרה שהייתה מתעוררת באמצע הלילה וצועקת "אוכל" במבטא רוסי, כאשר רצתה בקבוק חלב. במשפחתון, הייתה לה מטפלת ממוצא רוסי שהייתה אומרת לה "אוכל" בכל פעם שנתנה לה בקבוק. למרות ששמעה גם אותי מציעה לה בקבוק חלב או משהו לאכול וקוראת בשם המאכל, לא יכלה ליצור הקשר למילים. בכל ריבוי מילים, לא יכלה לבחור מילה אחת. לעומת זאת, המטפלת לא ידעה הרבה מילים בעברית ולכן אמרה מילה אחת – אותה מילה בה יכלה בתי להשתמש בהקשר הנכון. כך נותרה בתי "עולה חדשה" מבלי לקלוט את רזי השפה. הכלי שהיה חסר לה לשם כך הוא "הכללה". אנחנו יוצרים באמצעות החשיבה קונספטים הבנויים מכללים או חוקים אשר דרכם אנו יכולים להרכיב משפט או לקלוט את המילים, בעוד שאצל בתי הכול נותר חי ופעיל ולא יכול "למות" ולהיעלם בתוך כלל מופשט.

כך היה אצלה גם לגבי המשחקים. חמוטל הייתה נוהגת להיעלם לי בגינה או בפארק ואני הייתי מחפשת אחריה וקוראת לה בכל כוחי. ככל שנקף הזמן ולא מצאתיה, היה לבי מחסיר פעימה - למדתי את הביטוי הזה ברמה הפיזית ממש. לפעמים כבר הייתה יורדת החשיכה ונבהלתי מאוד. חוסר אונים אינסופי. ואז הייתי עוצמת עיניים ולוחשת אליה בלבי שתופיע לפני. מתפללת חרישית, עד שהייתה מופיעה פתאום משום מקום. בכל פעם שהייתה נעלמת הייתי נבהלת ושוכחת שאני יכולה ללחוש לה. בהמשך גיליתי שיש לנו טלפתיה, ושהיא קולטת גם רגשות של אנשים אחרים. משבגרה, שאלתי אותה מדוע לא יצאה ממחבואה גם כאשר ממש צעקתי. על כך השיבה, שידעה וסמכה עליי שאמשיך לחפש אותה עד שאמצא.

כל עוד הייתה בגן פרטי הכול היה טוב. ידעתי שהיא לא מתפתחת בדיוק לפי הספר (בכול נושא אני קוראת את ספרי ההדרכה, וגם כאן קראתי כמה ספרים) אבל יכולתי להתעלם. משעברה לגן עירוני הגננת הבחינה שההתנהגות שלה מוזרה ולא מתאימה לגילה. חמוטל לא הייתה מוכנה לשבת בריכוז בטענה שהיא שונה: "אני שונה" הייתה אומרת.

לקחנו אותה לאבחון והפסיכולוגית דיברה אתנו, ההורים, לפחות שעתיים רצופות על תוצאות האבחון. אני זוכרת את פניה המוארכים, את התסרוקת שלה, את סיכול רגליה, את מחוות גופה הנוטה לעתים לפנים ולעתים לאחור, את תנועות ידיה ואת העט שאחזה בין אצבעותיה בעודה מדפדפת בדפיה הרבים. לא הבנתי דבר. לקראת סוף השיחה היא ציינה שיש לחמוטל עיכוב התפתחותי וקווים אוטיסטים, ועוד כמה מושגים שלא הצלחתי להבין. הרגשתי שחטפו לי את בתי והשאירו לי תווית ריקה במקומה. חלל פתאומי. תהליך קבלת בתי בחזרה ארך שנים, בהן עברתי שינוי וסבל.

בתי לא ריחמה עליי, ובוודאי שלא היה לה אכפת על התווית שתייגו אותה (היום זה מפריע לה ולכן ביקשה שם בדוי). היא אפשרה לי להיכנס לעולמה הפנימי, הדמיוני, העשיר והשופע ונתנה לי תפקידי משחק. בעולמה הפנימי לא היו פיות, לא היו צבעים, לא היו מלאכים או גמדים חמודים. לעומת זאת, היו בו מפלצות אימתניות ואכזריות, רוע ובדידות, המון בדידות. את הדמויות (יותר נכון, מפלצות) היא עצבה בזריזות רבה באצבעותיה הקטנות בפלסטלינה, ובכל רגע שנדרש, הייתה מעצבת עוד מפלצת. היה לה כישרון מדהים לעצב דמויות – בעיקר מפלצות וחיות, באופן מדויק להפליא. כיום הכישרון שלה מתבטא בעיקר בציור. בעולמה היה סיפור שחזר על עצמו בכל מיני גרסאות: הייתה משפחה של נחשים/ דרקונים/ כרישים/ ציפורים/ מפלצות וכו’. היו אימא ואבא וילדים שבקעו מהביצים. היא הייתה בתפקיד היצור האחרון והקטן שבקע מהביצה הכי קטנה, ואני הייתי בתפקיד - כל יתר הדמויות. חוץ מהמשפחה היו עוד כמה יצורים. כל המשפחה והיצורים האחרים היו לועגים לו – ליצור הקטן, דוחים ומנדים אותו. כך סבל היצור הקטן עד שהתחיל לטרוף את כולם בזה אחר זה, וחמוטל הייתה מצרפת לפלסטלינה של היצור הקטן את זו של טרפו, וכך הוא הלך וגדל. לבסוף נותר לבדו בעולם והיה למפלצת ענקית. הייתי סחוטה נפשית מהמשחקים האלה אבל ידעתי שרק אם אני שם, היא לא בודדה. זוהי בדידות שאדם רגיל לא יכול לתפוס. אין לה בעולם אף אחד, אבל ממש אף לא אחד, חוץ מיצורי הדמיון הפנימיים שהיו נהרסים ונוצרים שוב. במשך הזמן, הסיפור במשחק השתנה ונעשה מורכב יותר. ברבות השנים הורשו עוד מעט אנשים להיכנס לתקופות קצרות לתוך עולמה של חמוטל, אך אני הייתי ועודני הקשר הקבוע והיציב שלה לעולם.

חמוטל לא זיהתה אנשים, לא את תווי פניהם ולא את שמותיהם. יום אחד לאחר שהסתפרתי התברר לי שהיא לא מכירה אותי. הסברתי לה שאני אימא שלה אבל היא לא האמינה. לימים, הבנתי שהיא חשבה שהאימא המקורית שלה מתה ואני האימא המחליפה. היא כמובן נבהלה והייתה שרויה בחרדות במשך שנים לאחר מכן.

ציור בעפרונות

אינני זוכרת מתי וכיצד פגשתי בספרים של רודולף שטיינר, אבל אין לי ספק שלא הייתי מגיעה אליהם בלעדיה. הרגשתי שהיא לא ממש שייכת לעולם הזה, לא למקום ולא לזמן שלנו, שהיא שייכת לתקופה עתיקה ובו זמנית עתידית, וחיפשתי את הסיבה. בהרצאה על "אחדות האנושות"1חוקר שטיינר את השוני הרב שיש בין בני האדם, מדוע התפתחה האנושות לגיוון ולמאבקים בין קבוצות שונות (שהוא טוען שאף יחריפו בעתיד) וכיצד ניתן להתגבר על זה?

שטיינר מדגים חקירה רוחנית לאור מדע הרוח, בוחן את התרבויות ואת הגזעים בעולמנו ומראה שאילו היינו מתפתחים לאור השפעת כוחות האדמה בלבד, היינו כולם צריכים להיות זהים בצורתנו החיצונית. אך אין שני בני אדם הדומים זה לזה; צורת הגוף הפיזי נוצרת בהשפעת הגוף האתרי של האדם (המכונה גם גוף החיים או גוף האור – ובנוי מכוחות שנמצאים בזרימה ובתנועה ומעצבים את הגוף הפיזי). הגוף האתרי מושפע מכוחות קוסמיים חוץ-ארציים והוא אחראי על עיצוב הצורה: צורת הגוף הפיזי וצורת החשיבה.

תוכנית הבריאה המקורית להתפתחות האדם הייתה, שבכל תקופת התפתחות יהיה רק טיפוס אחד של גוף אתרי. בסוף התקופה אמורים היו להעלם האנשים מהגזע-טיפוס הקודם, ובתקופת ההתפתחות הבאה להיוולד כאנשי הגזע החדש. אם הייתה מתממשת תוכנית אלוהית זו - היינו כולנו אותו הדבר: לא היו אוטיסטים. גם לא היו עמים שונים ולא גזעים שונים. ההתפתחות שלנו הייתה הרמונית והיינו נראים כמו הפסלים היוונים של אפולו ואתנה.

אלא מה, במקרה שכזה הביטוי "ואהבת לרעך כמוך" היה מאבד כל משמעות, שכן האהבה לאחֵר שהוא בדיוק כמוני - הייתה אוטומטית ונטולת חופש בחירה. לא היינו יכולים לקנא באחר, או לרכל עליו, או לקלל אותו, או להתאהב בו עמוקות וכו’. גם לא הייתה מתעוררת בנו הסקרנות להכיר אותו, ותודעת ה"אני"שלנו הייתה נותרת שטחית וחסרת משמעות. מסיבה זו, מסביר שטיינר, הכניסו הישויות האלוהיות לזרם התפתחות האנושות, כוחות נגד, המכונים לוציפר-אהרימן, והם פעלו ושינו את התוכנית המקורית.

כוחות הנגד הלוציפריים-אהרימניים יצרו מצב שבו גזעים קודמים לא נעלמים, ולכן מתקיימות בו-זמנית דרגות התפתחות שונות של בני-אדם, שההבדלים בניהם עמקו והתחזקו לאורך השנים. למשל, למרות שהאדם המודרני לומד מילדותו חשבון, קריאה וכתיבה, עדיין קיימים על האדמה שבטים אינדיאניים מסוגים שונים שחיים כמו בתקופת אטלנטיס, בה האדם היה מחובר לרחשי הטבע ולקולם של הצמחים ובעלי החיים אך לא הייתה לו חשיבה רציונלית ומופשטת כפי שיש לאדם המודרני כיום.

חמוטל לא הצליחה לרכוש את השפה בדרך הרגילה וכך גם לגבי קריאה או כתיבה. אם רצתה לרשום לה תזכורת או סיפור קצר הייתה מציירת ציור קטן. אם הייתי שואלת אותה מה כתוב כאן, הייתה מקריאה לי סיפור שלם מתוך תמונה קטנה. ילדה אינדיאנית.

ציור בעיפרון

שטיינר מסביר באינספור הרצאות, שהייתה נקודת זמן ייחודית מאוד, בה ניתן היה להכניס להתפתחות האנושות כוח חדש על מנת להציל אותה מאבדון בעתיד. העתיד הזה הוא תקופתנו והכוח הזה הוא אהבה, שמאפשרת לנו - בני האדם - להתגבר על האגואיזם והחומרנות, בהם שקענו כה עמוק. אם לא נתגבר על כוחות אלה של אגואיזם ומטריאליזם (שנוצרו בסיועם של לוציפר-אהרימן), הם ילכו ויקצינו, אומר שטיינר, האנושות תתפצל לגזעים זרים ולא אנושיים, וכתוצאה מכך תאבד. נקודת הזמן הייחודית הזו הייתה בתקופת ההתפתחות היוונית-רומית ונקראת מסתורין גולגותא. כוח האהבה (המכונה גם קריסט) ניתן לנו באמצעות הגוף האתרי – גוף החיים. בעתיד, אם כן, בעזרת אותו כוח, נוכל להרגיש את האחר כאילו אנחנו הוא, כפי שחמוטל חווה את רגשותיהם של אחרים. דוגמה לכך היא חוסר היכולת שלה לחכות בתור, משום שהיא מרגישה את כעסם ואת תסכולם של אלו שמחכים לידה, וזה מכאיב לה. הכוח המאחד של האהבה, כבר חי בהילה האתרית של האדמה, ויש באפשרותנו לקבל אותו, בין היתר דרך לימוד מדע הרוח האנתרופוסופי.

המאמר המסוים הזה של שטיינר עזר לי להבין שבתי הגיעה מתקופה עתיקה ונחתה הישר לעולם שלנו ללא הכנה, אך גם הגיעה כבר עם הידע והכוחות השייכים להתפתחות העתידית של האנושות. למעשה, חמוטל נכלאה בתוך תקופת התפתחות שאין לה ידע או הכנה או קשר אליה. במשך שנים רבות חמוטל לא הצליחה ליצור תמונה אחת כוללת של אדם מסוים ולזהות אותו בשמו ועד לפני שנים ספורות הייתה מזהה ומכנה אנשים על פי החיה שראתה בהם.

כיום, כשהיא בת 28היא מסוגלת לזהות אנשים קרובים ואפילו מצליחה לזכור שמות. ואני ממשיכה להתארח בעולמה הפנימי העשיר, שיש בו עולמות פנטזיה עם דרקונים ומפלצות אחרות, אך גם בני אדם ואפילו בעלי נכות.

לחמוטל יש אח צעיר ממנה בשש שנים, איתו היא מקיימת קשר קרוב וכך גם עם אביה, אך הם לא מוכנסים לעולמה הפנימי.

חלק מחמוטל חי בעולם הזה. בעקבות לימוד ושינון אינסופי של כללי התנהגות, היא מסוגלת לבצע מטלות במקום עבודתה או לערוך קניות בסופר השכונתי (לעתים עם ליווי). חלק אחר של חמוטל חי בתוכה ובורא עולמות פנימיים, בהם מתרחשים אירועי החיים האמתיים שלה. תהום פעורה בין שני חלקים אלה. פעם חשבתי שהיא תוכל לגשר מעל תהום זו, אך היום אני רואה שזה לא אפשרי. וכך היא אומרת: "הייתי יכולה להסתדר בעולם בכוחות עצמי אם לא היו שם ה'אותיות הקטנות' האלה בכל מקום. אותיות קטנות של שקרים”.

הסיוט הגדול ביותר שלה, הוא שיום אחד היא תמות מבלי להשאיר דבר בעולם הזה, ורק תחלוף בו ללא כל משמעות. יש לה חלום להוציא ספר עם סיפורים מתוך עולמה הפנימי, עולם של דמיון ופנטזיה. אם לא להשפיע על העולם, לפחות לגעת בו באמצעות הסיפורים.

1 Lecture Four: The Universal Human: The Unification of Humanity through the Christ Impulse 9.1.1916 GA165