נביא לא בעירו – אברהם יהושע השל

פורסם בגיליון אדם עולם - ביוגרפיות 2018

השל: רישום בעט דיגיטלית - מיכל הולר

מאז ומתמיד העסיקה אותי שאלת הזהות הלאומית שלי: למה נולדתי בארץ? מדוע אני יהודייה? תחושות של חיבור ושייכות דווקא אינן זרות לי. אל רודולף שטיינר, למשל, התחברתי באופן טבעי דרך סבא וסבתא שהגיעו ממרכז אירופה (שם נולד גם אבי, שהגיע איתם ארצה בילדותו). סבי נהג לספר לי בעברית סיפורי אגדות שהתרחשו ב"שוורצוולד", והיה מתבל אותם בלחשים ובמילות קסמים בגרמנית. וכך, כשהתוודעתי בבגרותי לשטיינר – שאת האנתרופוסופיה שהביא לנו אני לומדת כבר שנים – היה החיבור טבעי ונכון. למורשת היהדות, מאידך, לא הצלחתי להתחבר. למרות שלמדתי יהדות במסגרת תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן, לא הרגשתי שום קשר לדת הזו, וכך גם לא לתורת הקבלה. החיבור הראשון שלי עם היהדות כישות רוחנית היה דרך ספריו של השל, אליו הגעתי במקרה כשחיפשתי נושא מחקר לעבודת ביוגרפיה, סיפור עליו ארחיב מעט בהמשך. כיום אני קוראת ולומדת את ספריו, חלקם בעברית וחלקם באנגלית, ומרגישה את ישותו החיה, מלאת האהבה והאור, עולה מתוכם. הדרך בה הוא מתייחס למקרא שונה מכל מה שפגשתי עד היום, ועיניי נפקחות לרווחה. כמו כל האירועים המשמעותיים בחיי, המפגש שלי עם השל היה "מקרי" ומפתיע, ואני שמחה על כך.

לקריאה באדם עולם

כאשר שיתפתי אנשים שפגשתי בנושא עבודתי, הם שאלו מי זה השל. למעשה, גם אני לא ידעתי עליו דבר לפני כן, מלבד ש"מרכז השל לקיימות" קרוי על שמו, ולכן בחרתי בו באופן אינטואיטיבי כ"הוגה דעות בן זמננו" לעבודת הביוגרפיה שעשיתי במסגרת לימודיי. בדיעבד הסתבר לי שהשל אמנם דיבר על היחס הלא מוסרי של האדם לטבע, אך זהו רק חלק זעיר מהגותו, ושמרכז השל קרוי על שמו כיוון שמקימיו הרגישו שדמותו של האיש תואמת את רוח המקום. כאשר העמקתי במחקרי נגלו בפניי מפעלות חייו, אופיו וגורלו הייחודיים של אדם שהקדים את זמנו. *** האירועים בחייו של השל היו עזים, טרגיים ודרמתיים. אביו מת עת השל היה אך נער צעיר, בהמשך חייו סירב לשידוך מיוחס בתוך השושלת, ניהל מרוץ נגד הזמן על מנת לסיים את הדוקטורט בתקופת עליית הנאציזם, איבד את אמו ושלוש מאחיותיו בשואה, וספג השפלה וזלזול באמריקה אליה נמלט. שנים אחר כך חזה במפעל חייו מתכלה לנגד עיניו בשריפה נוראה. הוא אף "סומן" על-ידי ה-FBI כחתרן וכ"קומוניסט". ולבסוף, "מותו הכפול" וה"ארכה" שניתנה לו. ואפילו בעצם מותו, טקס קבורתו היה דרמתי כחייו.

מי היה השל?

אברהם יהושע השל נולד בכ"ה בטבת תרס"ז, 11 בינואר 1907. הוא נקרא על שם אבי אבותיו, רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא (המכונה "אוהב ישראל"), צאצא לשושלת אדמו"רים מפוארת בזרמי חסידות פולין, שנוסדה על-ידי הבעל שם טוב (הבעש"ט). לכאורה, השל נולד עם כל הכישורים הדרושים להנהיג שושלת רוחנית חסידית מפוארת: שושלת גנטית סגורה, גאונות מולדת, אילן יוחסין וחינוך. אך אירועי חייו הביאו אותו למקומות מפתיעים, וממרום נסיכותו נפל אל התחתית. הוא נהג להתבדח שהוא "נסיך תמים שנלקחה ממנו ממלכתו בטרם הספיק לגעת בכתר".[1] השל נקרע בין שני זרמים מנוגדים: הזרם האוהב והמאיר של הבעש"ט מחד והחתירה הבלתי מתפשרת לאמת של ר' מנחם מנדל מקוצק (המכונה בקצרה "קוצק") מאידך. המתח הזה בין שני הזרמים טלטל אותו והנחה אותו במשך כל ימי חייו: "הבעש"ט חי בתוכי כמו פנס בעוד שקוצק היכה בי כמו ברק",[2] אמר. מאז היותו בן תשע החל השל במסע ההתקדשות שלו. למרות נסיבות חייו הקשות, ואולי אף בזכותן, ייסד תפיסה רוחנית מודרנית המאחדת את הדתות היריבות, יהדות ונצרות, והראה להן כיצד הן יכולות להפוך מדתות פוליטיות מְפַלגות, למגדלורים של הכוונה והתפתחות רוחנית אצל צאן מרעיתן. לתפיסתי, השל היה נביא אשר הציע לדת היהודית האדוקה טרנספורמציה להתפתחות רוחנית מותאמת לאדם המודרני. וכך הוא אומר בלשונו הפיוטית והציורית: המקרא אינו ספר; הוא קו גבולה של הרוח עלי אדמות… כולנו שותים ממימיו אך עדיין הוא טהור, שלם, בלתי נדלה. במהלך 3000 שנה הוא לא הזקין אפילו ביום. חיי נצח לספר הזה... המקרא נמצא עדיין בראשית דרכו – מלוא משמעותו הגיעה אך בקושי אל סף תודעתנו. רוח המקרא עדיין הולכת ונגולה, משל לאוקיינוס שבקרקעיתו פנינים יקרות הממתינות שנבוא ונגלה אותן.[3] השל זכה למסע חניכה לרבנות חסידית אדוקה בשני זרמים שונים בפולין וללימודים אקדמיים בתחום הפילוסופיה בגרמניה. את הדוקטורט שלו עשה בברלין. הוא נמלט מאירופה במלחמת העולם השנייה, מצא מקלט בארה"ב ושם כתב ספרים רבים המלמדים על האל החי, על האדם ועל חלקו בעולם, על אמונה, על השבת, על קדושת הזמן ועוד. בכתביו הוא מדבר על החלק הרוחני באדם – שכל כך חסר בתקופתנו. בשיא פעילותו החברתית לקירוב בין הדתות הביא השל להסכם עם הוותיקן ולפיו האשמה לצליבת ישו לא תחול על העם היהודי, הסכם שבעקבותיו שונו הספרים ומערכות הלימודים של הממסד הנוצרי. בנוסף הוא השיג מהוותיקן הבטחה שיפסיקו לנסות להעביר יהודים על דתם. על דרישה זו אמר שהוא מוכן להישרף באושוויץ ובלבד שיפסיקו. אלה הם הישגים מדהימים. השל נישא לסילביה שטראוס, מוזיקאית ופסנתרנית, בהיותו בן 39. היא הייתה בת 33, ולשניהם אותו תאריך לידה – ה-11 בינואר. בתם היחידה, סוזנה, נולדה כשהשל היה בן 45. סוזנה השל היא כיום היסטוריונית, חוקרת חוכמת ישראל ופמיניסטית. היא פרופסור ב-Dartmouth College וחוקרת את היחסים בין היהדות לנצרות מהריאיון הטלוויזיוני (הראשון והאחרון) של השל, שהוקלט שבועיים לפני מותו, ברור שהשל האמין שריבוי דתות טוב לאנושות ושזהו רצונו של האל. הוא פנה למנהיגי הדתות ונזף בהם על שחסרה בהם האמונה. הדת אינה תחליף למדינה, אמר. עניינה של הדת הוא לתת לאדם את התפילה, וזו אינה רשימת בקשות מאלוהים, אלא שירה והלל, שכן תפקידה של התפילה אינו להציל אותנו אלא לעזור לנו להיות ראויים לעזרה. השל ביכה את היעלמות הקהילות ומנהיגיה: "היום, אם נולד ילד מחונן, הוריו יעדיפו שיהיה רופא או עורך דין" (ולא רב או כומר), אמר באותו ריאיון מפורסם. בסיום הריאיון פנה אל הצעירים ואמר: זִכרו שיש משמעות מעבר לאבסורד... כל מעשה – קטן ככל שיהיה – נחשב, ולכל מילה יש כוח, וכולנו שותפים בגאולת העולם, למרות כל האבסורדיות, למרות כל התסכולים ולמרות כל האכזבות. ומעל לכול, זכרו שמשמעות החיים היא לחיות אותם כאילו היו יצירת אמנות. אתם לא מכונות. אתם צעירים ויכולים להתחיל לעבוד על חייכם כמו על יצירת אמנות: חזקו את המשמעת העצמית, קראו את מקורות החוכמה הגדולים שיש לנו במקום לקרוא רבי-מכר וזכרו שהחיים יכולים להיות חגיגה. בחיינו יש הרבה "בידור" רדוד, ובידור מסוג זה הורס את היוזמה ומחליש את הדמיון. התמכרות לסמים נובעת מכך שאדם זקוק להתלהבות ולא יכול לחיות ברדידות – האדם זקוק לחגיגה ולשמחה. יש ללמד את השמחה. לפני שנצלול לתוך חקירת הביוגרפיה שלו, עליי לציין שלתפיסתי השל הקדים את זמנו, אך חייב היה להספיק ולהגיע לפני שנגדעה השושלת החסידית שהביאה אותו לעולם. על שכמותו אומר שטיינר, שאדם בעל ייעוד רוחני צריך להכין את הגופים ולזכך אותם במשך דורות רבים, כדי שיוכל להגשים את ייעודו.[4] למרות שיעור קומתו, השל כמעט שאינו מוכר בארץ. הוא אינו נכלל בתוכנית הלימודים של מערכת החינוך, לא הדתית – כיוון שהוא התנתק מהזרם החסידי האורתודוקסי – ולא החילונית. לעומת זאת, בארה"ב לומדים על השל כחלק מלימודי ההיסטוריה של מאבק השחורים לשוויון זכויות ובהקשר של ההפגנה המפורסמת בה צעד יד ביד עם מרטין לותר קינג הבן, עליה אמר ש"רגליו התפללו" יחד איתם. בדף אחר בהיסטוריה האמריקאית, השל ידוע כמי שיזם והוביל התנגדות ומאבק של אנשי דת כנגד מלחמת וייטנאם: "התברר לי שביחס למעשים האכזריים הנעשים בשמה של חברה חופשית, אחדים אשמים, אך הכול נושאים באחריות", אמר. "לא חשתי אשם כיחיד אמריקני על מרחץ הדמים שהתרחש בווייטנאם, אך כן חשתי אחריות עמוקה על כך".[5]

שנים ראשונות

עוד לפני הולדתו עברה משפחתו של השל ממז'יבוז' (מקום החסידות של הבעש"ט) לעיירה נובומינסק (מקום החסידות של גור, ממשיך קוצק), הסמוכה לוורשה, שם נולד השל – והוא השישי והאחרון לאחיו ואחיותיו: שרה-ברכה, אסתר-סימה, גיטל, דבורה-מרים ויעקב. אברהם יהושע השל, בכינויו אברומל'ה, היה ילד מוכשר מאוד, ומרגע שדיבר זכר את כל אילן היוחסין שלו והיה מדקלם אותו בשולחן ערב שבת. כשהגיע לגיל שלוש החל ללמוד תורה בבית עם מורים פרטיים, כמקובל במשפחת אצולה חסידית, במקום ללכת ל"חדר". אמרו עליו שהוא "צדיק קטן", עילוי, מיוחס, וגם שהוא מלא בגאווה עצמית. אביו לא התייחס אליו כאל ילד רגיל, אלא כאל מי שעתיד להמשיך את שושלת הרבנות אחריו. עד מהרה ראו הכול כמה השל מבריק, והחל מגיל שבע כבר היו קמים לפניו בהדרת כבוד ומפנים אליו, כמו אל אביו, פתקים עם בעיות ושאילתות, על מנת שידון ויבאר. הוא דן ופסק באופן שגרם להשתאות גדולה. מינקותו הִפנים השל את האידיאלים החסידיים של משפחתו, מתוך התבוננות באביו. התנהגות הגונה וטובה הייתה מרכזית וקריטית עבור צדיק המייצג את התורה. שמות, הגדות וההיסטוריה המשפחתית הרכיבו את משמעות זהותו של הילד החסידי.[6] אביו של השל, רבי משה מרדכי, שכונה הרבי של פֵּלזוֹביזנָה (על שם המחוז בוורשה בו גרו), עמד בראש חצר קטנה ונהג להתלבש כאציל חסידי, בקפטאן עשוי משי וחפתי קטיפה בחולצתו, מחויט, מכופתר ומעונב, כיאה לבן לשושלת מצד אמו, רבני רוז'ין (מחסידות מז'יבוז'). הוא היה גבוה ורזה ובעל מחוות אציליות, שהתלבש והתנהג כמו שמקובל בגליציה, לעומת הרבנים בפולין, שהיו לבושים כמו איכרים רוסים. למעשה, אביו הרגיש שהוא בגלות, הרחק ממז'יבוז' – מקום השושלת שלו – והשל חיקה אותו על כל מחוותיו האציליות בתשומת לב מרובה. האב לא ידע להתנהל נכון כלכלית והם חיו בעוני. למרות שהכסף שקיבל אביו במשך היום מחסידיו היה דל, נהג לחלק את כל מה שנשאר לו בסוף היום לעניים. בסעודת ערב שבת, במקום בדג חגיגי, היו מסתפקים לרוב רק בסרדינים. אביו של השל אהב את העניים והיה משאיל להם חפצי זהב קדושים שנשארו מהרבי מאפטא כדי שיעזרו להם בריפוי חוליים. הוא התייחס לכל אדם אם עשיר אם עני באותה יראת כבוד. בריאיון לפני מותו סיפר השל שהוא גדל, למזלו הרב, בסביבה טובה ותומכת. ילדותו הייתה במחיצת אנשים אליהם חש יראת כבוד. היו אלה אנשים רוחניים ובעלי יושרה, אשר הביעו חמלה לאנשים אחרים. הם חינכו אותו להסתכל על החיים ממקום גבוה, שבו האדם הוא בריאה מסתורית ומופלאה. הוא זוכר, כך סיפר, לימוד שיש בו חדווה, הרפתקה, מקור לשמחה, חקר וגילוי ומעל לכול משמעת עצמית. הדבר היחיד שהיה חסר לו, לדבריו, הם שיעורי ספורט…

השתקפות גילים מכוננים

על פי חוק השיקופים בביוגרפיה של האדם אנו יכולים לנתח תֵמות מרכזיות בחייו. השיקופים של הגילים 9 בגוף, 33 בנפש ו-54 ברוח נותנים לנו ציר מרכזי להבנה של ייעודו הרוחני.

גיל תשע: כניסה לתהליך חניכה

בשנת 1916, בהיותו בן תשע, נפטר אביו ממחלת הטיפוס והשאיר את המשפחה לחסדי הגורל. המצב בבית היה כה קשה כלכלית, עד כי השל ואחיו היו נשלחים לעתים קרובות לרחובות העיר למכור גפרורים. לקראת סוף חייו כתב השל על עצמו: בשנתי התשיעית נכנסה לחיי נוכחותו של הרבי מנחם מנדל מקוצק המכונה קוצק. מאז הוא נשאר בתוכי כמלווה קבוע וכאתגר בלתי נלאה. למרות ששיתק אותי לעתים קרובות, הוא גם דחף אותי להתמודד עם בעיות סבוכות, מהן ניסיתי להתחמק. שנים לאחר מכן, ההדרכה המשותפת של הבעש"ט וקוצק היו כוחות מנוגדים שנאבקו בתוכי. לפעמים גבר כוח זה ולפעמים האחר. אך מי יהיה זה המדריך את חיי? […] באופן מוזר, נפשי מצאה את ביתה עם הבעש"ט, אך הייתה מונעת מכוחו של קוצק. האם היה זה טוב לחיות עם לבי הנקרע בין שמחת מז'יבוז' לחרדת קוצק?[7] השל מעולם לא הזכיר בראיונות את מות אביו, אך סוזנה, בתו של השל, סיפרה על כך: "זמן מועט לפני שהגעתי אני לגיל תשע, פיתחתי חרדה שאותו הדבר עלול לקרות גם לי (שאבי ימות). שאלתי את אבי, שוב ושוב, כיצד היה יכול לשרוד אירוע נורא שכזה. הוא נהג לומר לי – בניגון שכה נעצבתי לשמוע – שתקווה אחת מילאה את לבו: כי יוכל לדבר עם אביו פעם אחת, פעם אחת נוספת, ולו לשעה אחת."[8] עתה שאביו נפטר לקח על עצמו דודו של השל, הרבי מנובומינסק, את חינוכו. הדוד היה רב בחסידות גור, חסידות מחמירה וסגפנית מאוד, שהייתה ממשיכת הזרם של קוצק, ולכן גם הביא לאחיינו מורה מהזרם הזה. תהליך החניכה היה צמוד ואינטנסיבי. המורה גר אצל המשפחה וליווה את השל כל היום ולכל מקום. השל סיפר מאוחר יותר שהיה בולע את המזון כדי לא להתענג עליו ושהיה שרוי בצומות רבים, בשלהם כמעט מת. חלק מתהליך החניכה היה השפלה. המורה, בצלאל לוי, התעקש על ריסון האגו של הילד והכריז מלחמה בגאווה וביהירות של השל בקשר לשושלת המשפחתית שלו. המחנך הצליח במלאכתו מעל ומעבר: השל שהפך בהדרכתו לאדם עניו וצנוע סבל מתסביך נחיתות עוד שנים רבות לאחר מכן. החניכה ארכה שבע שנים, מספר שמסמל את קדושת הזמן, אך לא אכנס לנושא זה כאן.

גיל תשע בראי הביוגרפיה: "גיל 9 מכונה גם "לידת התודעה העצמית". [עד גיל זה] הילד מרגיש עצמו כאחד עם העולם. הדבר בא לידי ביטוי באופן הטבעי בו הוא משתף את הוריו בחייו, ללא הסתרה […] זהו הגיל בו נולדת הבושה שמקורה בתחושת הנפרדות שלו מהעולם […] מבחינה אבולוציונית, מקביל גיל 9 באדם לאכילה מפרי עץ הדעת."[9] אנו יכולים לראות איך מות אביו ותחילת החניכה הסגפנית הגיעו אל הילד השל בגיל מכריע זה ויצרו אצלו תחושת נפרדות מהשלם של החמלה, האהבה והאור של אביו ושל תורת הבעש"ט. הדרך של השל להתגבר על הבדידות הזו הייתה התמסרות לסגפנות וללמידה עקשנית ללא פשרות. בעקבות אירועים אלה ויתר על המשך החסידות של אביו – זרם הבעש"ט – ובתוכו ויתר על השלווה הפנימית. במקומם שכנו מעתה מתח ומאבקים פנימיים. אחד הכלים שבהם אנו משתמשים בעבודה ביוגרפית הוא "תרשים זרימה", המלמד אותנו על מפגשים קארמתיים. שטיינר דיבר על כך שבעבר היו בני האדם שוזרים את גורלם שלהם, ושכיום "שזירת הגורל מתחוללת באופן בלתי מודע".[10] אם אחת מחוליות השרשרת בתרשים הזרימה של השל לא הייתה מתרחשת, הייתה משתבשת הגשמת ייעודו. שרשרת האירועים הזו הינה כורח להתפתחותו ולרכישת הכלים מהם יוכל השל להביא משהו חדש לעולם – מעולם הרוח לאדמה. תרשים זרימה לחניכה

תרשים זרימה לחניכה

גיל 33: אמצע החיים

חייו של השל נחצים לשניים: עד גיל 33 ומגיל זה ועד למותו בגיל 65. לא רק קורות חייו נחצו בקו ייחודי זה, אלא ששני ספרי הביוגרפיה שנכתבו עליו בנויים על-פי חלוקה זו. הספר הראשון, שמביא את סיפורו של השל מלידתו ועד גיל 33 נקרא אברהם יהושע השל – עד נבואי, והוא נכתב בידי אדוארד קפלן ושמואל דרזנר.[11] הספר השני נקרא רדיקל רוחני – אברהם יהושע השל באמריקה, והוא נכתב בידי אדוארד קפלן.[12] בייעוץ הביוגרפי אנו רואים את גיל 33 כמחצית חייו של האדם במובן של נקודת היפוך. הגיל הזה לא חייב להיות בדיוק 33, אלא יכול לנוע בין 31 ל-42, והוא גם לאו דווקא מייצג את המחצית הנומינלית. במקרה של השל, גיל 33 אכן יצא בדיוק במחצית חייו, ושם החל ההיפוך בין קבלה ורכישת כלים לבין נתינה, דרך מוות ותחייה נפשית. השל במחצית הראשונה של חייו אינו אותו השל של המחצית השנייה, אך למרות זאת משתקפים האירועים מהשלב הראשון, המכונה אינקרנציה (מילולית, לבישת הגוף הארצי מעל הרוחני), אל השלב השני, המכונה אקסקרנציה (מילולית, פשיטת הגוף הארצי מעִם הרוחני), וזאת על פי חוקי השיקופים. בשלב האינקרנציה מתפתחים הכישורים ובשלב האקסקרנציה מתפתחת הנתינה – עד להשלמת התפתחות האדם השלם (בערך בגיל 63). לאחריה יכול האדם לפתח את רוחניותו עד למותו (עד 120 ויותר).

גיל 33 בראי הביוגרפיה: "גיל 33 הוא נקודת מפנה קריטית בביוגרפיה של האדם. כאן נטמן הזרע לעתיד. עיניו הרוחניות של האדם מתחילות להיפתח לקארמת העתיד שלו, לאמת, לישותו השלמה. […] בגיל 9 בוחר הילד לחיות את חייו תוך ויתור על חלק מישותו השלמה […] גיל 33 הוא הזמן בו יכול האדם להתחיל להחזיר לעצמו את ישותו השלמה, אם כי רק כזרע במסתרים. […] מכאן והלאה נדרש תהליך של ויתור הולך וגובר על ההזדהות החזקה עם חומרי-הנפשי, אותם צברת בשנים קודמות, כשביססת את חייך הארציים על פני האדמה".[13] בהיותו בן 33 נאלץ השל לברוח מפולין מאימת הכיבוש הנאצי. אחיותיו ואמו שנשארו מאחור נספו בשואה. השל ניסה להגיע לישראל וביקש עזרה ממרטין בובר, אך כאן לא הצליחו למצוא לו משרה באוניברסיטה העברית, ולכן יצר קשר עם יהודי ארצות הברית. לאחר מאמצים מרובים השיג לו יוליאן מורגנשטרן, נשיא ה-HUC – Hebrew Union College שבסינסינטי – ויזה מיוחדת ומשרה בקולג'. כאשר ירד מאוניית הפליטים בניו יורק, לאחר 12 יום של הפלגה סוערת, נדהם לגלות שאנשים שחורים כורעים ברך ומצחצחים את נעליהם של הלבנים. הייתה זו הפעם הראשונה שראה שחורים וחזה בהיררכיה הגזענית באמריקה. את פניו קיבלו קרובי משפחתו הפליטים שהגיעו לפניו. השל עבר לקולג' שבסינסינטי, ושם – למרות שבהכשרתו היה רב ודוקטור לפילוסופיה, להיסטוריה של האמנות ולחקר טקסטים שֵמִיים – לימד קורסים בסיסיים בלבד: פילוסופיה יהודית ועברית למתחילים. כך החל את חייו החדשים בגלות גיאוגרפית ונפשית. HUC הייתה מכללה יהודית רפורמית, בה נהגו התלמידים והמורים בדומה לנוצרים הפרוטסטנטים. את בית הכנסת כינו "טמפל" (כנסייה), לא חבשו כיפה אפילו בבית הכנסת – לא התפללו את שלוש התפילות, לא הקפידו על כשרות ובוודאי שלא שמרו שבת. השל המשיך בתפילותיו ובקיום המצוות לפי המסורת, בפרטיות חדרו. תלמידיו היו צעירים ומתנשאים. הם חיקו את מבטאו היידי והעליבו אותו. במעונות התעללו בו ופעם אף תלו קונדום מלא מים בכניסה לחדרו, כך שהתנפץ עליו כשפתח את הדלת. בפעם אחרת תלו תרנגולת מתה על החלון שלו וקראו לה "דיבוק". כאשר החל לכתוב שירה ופרוזה באנגלית עשירה, לעגו לו על כתיבתו. השל נשאר בסינסינטי במשך חמש שנים, עד היותו בן 38, ואז עבר לניו-יורק ל- JTS – סמינר יהודי דתי קונסרבטיבי. שם קיבל תפקיד בכיר יותר, ולמעשה המשיך ללמד בו עד יום מותו. אלו היו שנים קשות להשל: נטע זר, בודד ועצוב בגלות, עֵד לאדישות של אמריקה ושל שאר העולם לגורל יהודי אירופה. אותה בדידות שחווה במות אביו ואותה חוויית השפלה שסבל בגיל 9 חזרו אליו בגיל 33 עם מות אמו ואחיותיו, עם זרותו בנֵכר ועם היחס המשפיל שקיבל מתלמידיו. את הביטוי לרגש שעלה בו בהיותו בן 33 ניתן לקרוא במילותיו אלה: האדם אינו תמיד אותו אדם. רק ברגעים מסוימים הוא נפתח להכיר באי-האפשרות קורעת הלב של הבנת העולם שהוא חי בו, שממנו הוא מתעלם. ברגעים כאלה שואל האדם את עצמו: מה מקום לי במרחביו המבעיתים של החלל והזמן? מה הוא ייעודי? מהו מצבי?[14]

גיל 54: השיקוף הרוחני לגיל 9 ולגיל 33

השנים חלפו והשל נטמע בארצו החדשה. יומיים לפני יום הולדתו ה-54 השתתף השל בכנס "ועידת הבית הלבן על ההזדקנות" בוושינגטון. היה זה כנס עצום עם יותר מ-700 אקטיביסטים שדנו בנושאים של הזדקנות, דת, חיי משפחה, חינוך, רפואה ורווחה. הוועידה הייתה ברוח הנשיא הנבחר קנדי (והנשיא היוצא אייזנהאואר), שקידמו שירותי בריאות וביטוח לאומי. להלן ציטוטים נבחרים מתוך נאומו של השל באותה ועידה:[15] אנו משקיעים יותר כסף וזמן באמנות מחיקת סימני הזקנה מאשר באמנות ההתמודדות עם מחלות לב וסרטן. אתה מוצא מטופלים רבים יותר בטרקליני היופי מאשר בבתי החולים. היינו מעדיפים להיות קירחים מאשר מאפירים, ובשיער לבן אנו רואים תועבה. היות זקן משמע תבוסה, דבר מה שיש להתבייש בו. האותנטיות והכנות של הקיום מומרות בקלות בעבור זוהר, הסוואה, העמדת פנים והולכת שולל... ודאי, הנעורים הם דבר נפלא ביותר. ואולם, פולחן הנעורים הוא עבודה זרה. אברהם אבינו הוא אזרח ותיק, ואילו המחזה פאוסט הוא פגאני. עַם נבחן על-פי צורת התייחסותו לזקן. קל לאהוב ילדים. אפילו עריצים ודיקטטורים מקפידים להיות אוהבי ילדים. אך חיבה ודאגה לזקן, לחשוך-מרפא, לחסר ישע – הם אוצרותיה האמיתיים של תרבות... כיצד נציל את הזקן מדיכאון ומייאוש? כיצד נאציל יופי לזִקנה? כיצד נזכה מחדש באותנטיות של הזקנה? כיוון שהוכשר האדם לתפקד כמכונה לייצור כסף ובזבוז, ברגע שמכונה זו יוצאת מכלל שימוש ואינה ניתנת לתיקון, מתחיל אדם להרגיש כרוח נטולת תחושת ממשות. אפשר לתאר את הזקן כבן-אנוש שחדל לחלום, שמרוקן מכל אמביציה, ושחי בפחד מאובדן מעמדו... הטרגדיה, אני שב ואומר, היא שרובנו לא מוכנים לזקנה. יש לנו ידע רב לגבי מה אפשר לעשות עם דברים, ואפילו מה אפשר לעשות עם אנשים; אך אין לנו מושג מה לעשות עם עצמנו. עוד פנינה מאותו מאמר מרתק: החיים כוללים לא רק אדמה פורייה, ראויה לעיבוד, אלא גם הררי חלומות, מחילות של עצב, מגדלים של כמיהה. רק בקושי רב אפשר לעשות שימוש ממצה לטובת החברה בכגון אלו, אלא אם כן ישונה האדם לכדי מכונה שבה כל בורג מוכרח לשרת תפקיד, שאם לא כן יוסר... ואולי אפשר להציע, שפוטנציאל האדם לשינוי ולצמיחה רב יותר משאנו נכונים להודות, שגיל הזקנה אינו ראוי להתייחסות כתקופה של חוסר פעילות אלא כתקופה של הזדמנויות לצמיחה פנימית? המאמר על הזקנה מעורר מחשבה חברתית חדשה לגמרי. מדובר על חינוך לזקנה. ובאופן דומה, כאילו ביקום מקביל, גם שטיינר דיבר על דברים אלה. דבריו אלו נאמרו ביום הולדתו ה-11 של השל: בני האדם שכחו כיצד להזדקן נכון. עליהם ללמוד שוב איך להזדקן. עלינו ללמוד זאת בדרך חדשה, והדרך היחידה לעשות זאת היא על-ידי העמקה רוחנית.[16] בשלב הרוחני של חייו נעשה השל אקטיביסט חברתי ופעל בהתאם לתפקידו של הנביא בחברה: להביא את האמת, לדרוש מהאנשים לצאת מאדישותם ולשנות את פני החברה. זהו גם הגיל בו יצא לאור ספרו באנגלית על הנביאים – המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו – תודעה נבואית. אנו רואים כיצד השיקוף הרוחני של גילאי 9 ו-33 מתבטא במטמורפוזה שהפכה את השל לנביא מודרני בעולם חומרני, גזעני ואדיש. בגיל 54 מתגלים הפירות של אירועי הביוגרפיה שאירעו בחלק הראשון לחייו, ומאפשרים לו לצעוד לקראת ייעודו הרוחני. מספר שנים לאחר מכן, מגיל 59, החל השל לקבל תארי כבוד, בעיקר מארגונים נוצריים. וכך מעיד השל על תפקידו וייעודו: במשך שנים רבות חייתי מתוך שכנוע שנועדתי לשרת בממלכת הפרטיות, שנועדתי להיות שקוע בסוגיות העליונות של החיים ומעורב בניסיון להבהיר אותן באמצעות מחשבות ומילים... שלושה מאורעות שינו את גישתי. הראשון – מתקפות אין ספור על חיי הפנימיים, מתקפות ששללו ממני את היכולת לקיים רוגע פנימי. המאורע השני היה הגילוי שאדישות לרוע גרועה יותר מהרוע עצמו… מן ההכרח להתייחס לאנשים הרשעים ביותר כמורים גדולים, שכן הם מציגים לפנינו בדיוק רב דוגמה לרוע בלתי מוגבל. שאלתו של קין "השומר אחי אנוכי" (בראשית ד, ט) ותשובתו השלילית, המשתמעת ממנה, היא אחד מכללי הרוע היסודיים ביותר בעולם. האירוע השלישי ששינה את גישתי היה המחקר שלי על נביאי ישראל… מן הנביאים למדתי על צרות העין של השגתנו המוסרית, על אי יכולתנו לחוש בעומק הסבל הנגרם בעטיים של כישלונותינו. העולם מלא ייסורי שאול דוממים, ומשימת האדם היא להיות קולו של הרש הנגזל, למנוע את חילול הנשמה ואת הפרת כמיהתנו לכֵנות (לאמת).[17]

המאבק בין החמלה לאמת הוכרע

בהיותו בן 59, לאחר מספר שנים של עבודה אינטנסיבית על הבעש"ט והחסידות בספריית JTS, נשרפה ספריית הקולג' ועמה כל כתבי ידו, אל מול עיניו הדומעות. בגיל 62 קיבל השל התקף לב קשה ופרפר חודשים אחדים בטיפול נמרץ, בין חיים למוות, במהלכם חווה אפיזודה קצרה אך משמעותית של מוות קליני. לאחר התקף הלב התווסף אליו תלמיד חדש, יפני נוצרי בשם יעקב טשימה, שהגיע אליו ללימודי מקרא. הוא למד יהדות באוניברסיטה העברית (אצל מרטין בובר), ונשאר תלמידו הנאמן והקרוב ביותר של השל עד למותו (בקטע הבא אסביר את חשיבותו). לאחר שהתאושש מהתקף הלב, כתב שני ספרים על קוצק, האחד ביידיש – שפת אמו – שתורגם לעברית, קוצק – במאבק למען חיי אמת, והשני באנגלית, A Passion for Truth. הספרים שונים אך יש בהם מן המשותף. הספר באנגלית מיועד לאנשי המערב ומבוסס על הפילוסופיה המערבית עם השוואת קוצק לקירקגור ולמז'יבוז' (הבעש"ט), ואילו הספר היידי מדבר על היהדות ועל קוצק מתוך נפשו של השל ומתוך התורה שבעל פה. מעניין לראות את הקשר בין השריפה של כל כתבי השל על הבעש"ט, אשר מנעה ממנו להוציא את הספר עליו ועל החסידות, לשריפת כל הכתבים של קוצק מתוך רצונו (או שיגעונו) של קוצק עצמו. תורתו של קוצק הייתה נטועה עמוק בתוך השל, וכך, כשכתב עליו לא נזקק לספרייה. את הספרים על קוצק מסר השל לעורך זמן קצר לפני מותו. שרטטתי את ציר הזמן של האירועים האחרונים בחייו, שם הסתיים המאבק בין הבעש"ט לבין קוצק. האירועים במרווחים של שלוש שנים יצרו מאזניים שנטו לבסוף לטובת קוצק – המאבק למען חיי אמת. הייתה זו היצירה האחרונה של השל, ולמענה חזר לחיים לאחר התקף הלב.

אירועים ביוגרפיים מחוץ לתקופת החיים

אנו רגילים להתבונן ולחקור אירועים בחיי האדם, אך ניתן גם להתבונן באירועים ביוגרפיים שאירעו לאדם טרם לידתו ולאחר מותו. אלה יכולים לרמז על הייעוד הרוחני שלו ולהשלים את תמונת חייו. אצל השל האירוע טרם לידתו ליווה אותו כל חייו, והאירוע שלאחר מותו מסמל את עבודתו בבניית הגשר בין יהדות לנצרות, וייתכן שהשפיע על דרכה של בתו (שהייתה אז בת 20) בחקירתה את ההיסטוריה של הקשר בין יהדות לנצרות במאתיים השנה האחרונות – ובמיוחד בתקופת השואה.

טרום לידה

שורשי במז'יבוז', ומשם הייתה יניקתי. בשל עצה מהרבי הזקן, ר' משה ז"ל מצ'ורטקוב – שהיה דודהּ ובעלה השני של אם אבי – התיישב אבי ז"ל בוורשה, שם הייתי בשנות נעורי מוקף בחסידי קוצק. אני הנני האחרון מדור, אולי היהודי האחרון מוורשה, שנפשו חיה במז'יבוז' וראשו בקוצק.[18] מעבר המגורים המשפחתי לוורשה טרם לידתו של השל הנו מסתורי, שהרי לא נבע מלחץ כלכלי או ממלחמה. אמירתו של השל כי הייתה זו עצה לא נותנת הסבר למהלך. מכאן ניתן להסיק שהייתה זו הכנה רוחנית-קארמתית של השל טרם לידתו כדי שיוכל להיחשף לזרם החסידי המנוגד וכדי ששני זרמים אלה ייאבקו בתוכו. התפתחותו הרוחנית של השל צמחה מן המאבק הזה, וכמו שהסביר בריאיון הטלוויזיוני, אין צורך לפתור קונפליקטים אלא לחיות אותם. אנשים בימינו מחפשים רק פתרונות, אמר, אבל אם אין קונפליקט אין חיים.

לאחר מותו

"הסצנה בבית הקברות הייתה מעוררת רחמים וגרוטסקית, והזכירה את המחזה 'הדיבוק' של ש' אנסקי או תיאטרון קבוקי יפני", כותב אדוארד קפלן, בספרו: היה זה יום גשום וקר; ערימות של גושי בוץ היו פזורות סביב; האדמה הייתה בוצית וחלקלקה. הבור היה כל כך גדול עד שהחסידים היו מודאגים שמא חפרו גם לתוך קברו של הרבי שלהם – דודו של השל שהיה קבור לידו, וחיללו אותו. חסידים זקנים לבושי שחורים, מעוטרים בזקנים לבנים, הורידו את הארון לתוך הקבר, אך מישהו החליק והחבלים שהחזיקו את הארון נפלו. הארון החליק בבת אחת לתוך הבור, המכסה נפתח וחשף את התכריכים ואת הטלית שעטפה את השל. ביזוי כבודו היה מזעזע. היהודים לא היו יכולים להיכנס לקבר משום שלפי הדת הנגיעה במת מטמאת, ולא ידעו מה לעשות. יעקב טשימה הבין זאת, ומכיוון שאינו יהודי, קפץ פנימה לקבר הפתוח וסגר את המכסה. צעיר חסידי צעק ביידיש "תוציאו את הערל הזה משם", אך ר' משה אמר לו שהנוצרי היפני החזיר את כבודו של השל. בשבעה לקחו אשתו ובתו של השל את יעקב טשימה לפגוש את ר' משה השל (קרוב משפחה, רב צעיר בניו-יורק), וזה בירך אותו על רגישותו ועל התנהגותו במשך השבעה. הוא ראה כיצד הוא מתפלל עם "כוונה", אמר הרב הצעיר, ולכן מעתה יכונה "רבי יעקב" והוא אחד מהמשפחה.[19] כך מסמל חיבור הלבבות בין משפחתו הדתייה של השל לבין תלמידו הנוצרי את עבודתו החשובה של השל לקירוב בין שתי הדתות. המאמר מבוסס על עבודת חקר ביוגרפית על אברהם יהושע השל שעשיתי במסגרת לימודי בבית הספר "כחותם" ליועצים ביוגרפיים.

[1] Eduard Kaplan & Samuel Dresner, Abraham Joshua Heschel – Prophetic Witness, Yale University Press, 1998, P. 42. כל הציטוטים מתוך הספרים שיצאו לאור באנגלית מתורגמים בתרגום חופשי על-ידי מחברת המאמר. [2] Abraham Joshua Heschel, A Passion for Truth, Farar Straus & Giroux, New York 1973. [3] אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, 2003, עמ' 191 (במקור: God in search of Man, 1955). [4] Theosophy and Rosicrucianism, Lecture VI: Man's Descent into an Earthly Incarnation. [5] אלוהים מאמין באדם – אסופת מאמרים ונאומים של השל, דביר, 2011, עמ' 67. [6] Abraham Joshua Heschel, 1998, p. 14. [7] A Passion for Truth, 1973. [8] אלוהים מאמין באדם, עמ' 325. [9] אורנה בן דור, סוד הגילאים – חקירות ביוגרפיות לאור מדע הרוח האנתרופוסופי, הוצאת כחותם, 2016. [10] יחסי קרמה, כרך 6, הרצאה 3, הוצאת כחותם, 2015. [11] Abraham Joshua Heschel, 1998. [12] Edward Kaplan, Spiritual Radical – Abraham Joshua Heschel in America, 2007. [13] סוד הגילאים, עמ' 57-56. [14] אלוהים מבקש את האדם, עמ' 104. [15] אברהם יהושע השל, אלוהים מאמין באדם – על היהדות, הציונות והצדק החברתי, הוצאת דביר, 2011, החל מעמ' 140. [16] Rudolf Steiner, Biography – Freedom and Destiny, Dornach, on January 11th 1918, p. 149. [17] אלוהים מאמין באדם, מאמר ,The Reasons for My Involvement in the Peace Movement הוצאת דביר. 2011 עמ' 66. [18] מתוך ההקדמה של השל בספרו קוצק – במאבק למען חיי אמת, הוצאת מגיד, 2015. [19] Spiritual Radical – Abraham Joshua Heschel in America, 2007.