עטיית מסיכה כן או לא?
- מיכל הולר
- 22 בדצמ׳ 2021
- זמן קריאה 1 דקות
הפוסט נכתב במקור באוקטובר 2020
הקורונה הגיעה כאן כדי להישאר, לפחות לתקופה מוחשית. כל עוד ישנם עוד אנשים שיכולים להתעורר, היא תהיה כאן, משום שעולם הרוח מאוד חסכוני ולא מבזבז אירועים לשוא. גם אצלי לא היה רגע דל ובכל תקופת הקורונה ליוויתי את אמי אל מותה הבלתי נמנע. גם המוות עצמו הוא אירוע של פרידה, משום שלמרות הידיעה שהוא קרב ובא, בואו הוא פתאומי ומפתיע. כעת אני בתקופה שאין לי יותר אימא, ודמותה שייכת לזיכרונות שלי. למעשה, גיליתי שרק לאחר מותה אני נמצאת בתהליך של פרידה ממנה.
אנשים נחלקים למספר קבוצות: אלה שעוטים מסיכות, אלה שעוטים לפעמים או במקומות סגורים, אלה שמאמינים שהכול שטויות ומעדיפים להמשיך כרגיל, ויש עוד אנשים שנמצאים בין לבין. אלה שעוטים מסיכות נוטים להאמין שכולם צריכים לעטות מסיכות כדי להתחשב באחרים. החדשות הרעות הן, שלא משנה לאיזו קבוצה את/ה משתייכת, המניע הוא אגואיסטי ולא אלטרואיסטי. למרות זאת, כשאנשים עם מסיכה על הסנטר, רואים אותי הולכת ברחוב ועוטה מסיכה, הם עוטים את שלהם כשחולפים לידי. כלומר, הם שומרים עלי. הקושי עם עניין המסיכות, הוא שכל אחד מהקבוצות לעיל רוצה מאוד לכפות את דעתו על הפעולה של אחרים. אלה שמאמינים שחייבים, רוצים שגם אחרים ימלאו אחר ההוראות, כדי שהם עצמם לא יידבקו. אלה שחושבים שסתם עושים פאניקה, רוצים שכולם יהיו כמוהם כדי שהם עצמם לא ייבהלו מדי פעם, ושלא יחטפו איזה התקף חרדה.
Comments